רקע
סעיף 10ג לחוק כלי ירייה נחקק ב-2008 והגביל את רישיונות הנשק של שומרים ומאבטחים למקומות עבודתם. במשך שנים הסעיף לא נאכף, וחברות האבטחה התירו לעובדיהם לקחת את נשקם הביתה בתום המשמרת. בקיץ 2013, בעקבות פעילות ממוקדת בעניין זה של פרויקט האקדח על שולחן המטבח (כך ציין מבקר המדינה בדוח 2014) הורה השר לביטחון פנים על אכיפת הסעיף. בחמש השנים שהפרידו בין החקיקה לאכיפה, נרצחו 20 אנשים בנשק אבטחה שאוחסן בבתי מאבטחים; עם אכיפת החוק נפסקה תופעה זו, ובמשך ארבע שנים לא נהרג אף אדם בנשק אבטחה בבית. מצב זה השתנה עם המדיניות שמעודדת הרחבה של נשיאת נשק בידי אזרחים במרחב האזרחי בישראל:
בנובמבר 2014, לאחר פיגוע בבית כנסת בירושלים, פרסם השר לביטחון פנים הוראת שעה המתירה למאבטחים לשאת את נשקם הביתה לאחר שעות העבודה. ההוראה חודשה מדי כמה חודשים. בעיתונות דווח כי רוב המאבטחים בישראל התעלמו מן ההיתר המחודש לשאת נשק הביתה. בעקבות פיגוע ירי בתל אביב בתחילת 2016, אושר באפריל תיקון לחוק שיזם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן. לפי התיקון השר מוסמך להתיר זמנית נשיאת נשק אבטחה הביתה, "מטעמים של שמירה על שלום הציבור וביטחונו", תוך עקיפת סעיף 10ג(ב) באותו חוק, המורה על אחסון הנשק במקום העבודה. בעקבות התיקון הוציא השר הוראת שעה שמתירה למאבטחים לקחת נשק הביתה. מאז חוזר השר ומאריך את תוקף ההוראה באופן קבוע, מבלי שהארכות אלה משקפות בדיקה או ממצאים קונקרטיים המעידים על הטעמים הנדרשים בחוק.
הרשויות לא פרסמו נתונים לגבי היקף ההיענות להיתר לשאת נשק אבטחה הביתה, אולם בקיץ 2017 התחדשה תופעת ההרג מנשק אבטחה בבתים, ועד יוני 2020 נהרגו בנסיבות כאלה שלוש נשים וגבר.
לאורך כל הדרך, פעל האקדח על שולחן המטבח באופן עקבי – וממשיך לפעול – נגד המדיניות שמתירה נשיאת נשק אבטחה מעבר לזמן ולמקום המשמרת. פעילות זו כוללת כתיבת מכתבים, שיחות טלפון ופגישות עם גורמים רלוונטיים בממשלה ובכנסת; השתתפות בישיבות של ועדות כנסת; הגשת התנגדויות לשינויי חקיקה; הגשת בקשות לחופש מידע לחשיפת העילות למדיניות; הגשת עתירות לקבלת מידע כזה; איסוף וניתוח מידע עצמאי; הגשת תביעות נזיקין מטעם משפחות של הרוגי ירי אבטחה, ועוד. להלן יתוארו כמה מהפעולות הללו ותוצאותיהן.
2020 – מחצית מהמאבטחים נקראים להפקיד את כלי הנשק שלהן בסוף המשמרת בפברואר 2020 הנחה המשרד לביטחון פנים את חברות האבטחה לחזור לאיסוף כלי הנשק שלהן בסוף משמרתם של מחצית העובדים. משמעות ההנחיה היא שכ-14,000 בתים ומשפחות ישוחררו עד הקיץ מנשק אבטחה. ההנחיה החדשה ניתנה יותר משנה אחרי שעתרנו לבג"ץ נגד מדיניות כלי הירייה של מדינת ישראל, יותר מחצי שנה אחרי שבית המשפט הורה למדינה לאסוף ולהציג בפניו את החלטות עבודת המטה בעניין, וזמן קצר אחרי שנרצחה אישה נוספת, ילנה יצחקבייב, מירי בידי בן זוגה המאבטח. ההפסקה המוחלטת ברציחות בנשק אבטחה בבית, בתקופה קודמת (וקצרה מדי) שבה הונהג איסוף נשק כזה בעקבות עבודת הסנגור שלנו ושורת רציחות, מעידה על כך שזהו הישג מציל חיים. עם זאת, זהו הישג חלקי בלבד; חצי מעובדי האבטחה החמושים ימשיכו להישלח לבתיהם עם נשק ורוב רכיבי מדיניות החימוש האזרחי ההמוני יוותרו בעינם.
עריכת סקר לבדיקת יישום ההנחיה להפקדת נשק מאבטחים במקום העבודה
האקדח על שולחן המטבח יזם צעד של פיקוח אזרחי על ביצוע המדיניות המוצהרת, באמצעות תכנון ועריכת סקר עצמאי לבדיקת מידת היישום בפועל של ההנחיות שהורו החל מקיץ 2013 למאבטחים להשאיר את נשקם במקום העבודה: בסוף 2013 ותחילת 2014 ראיינו מדגם של 126 מאבטחים המועסקים במעל 10 חברות אבטחה, בשבעה יישובים שונים, בבתי עסק ומוסדות ציבור מסוגים מאוד מגוונים. הסטטיסטיקאית איריס זמיר, שפיקחה על תכנון הסקר וניתחה את הנתונים שנאספו ציינה כי: "בגלל הגיוון הרב ניתן להניח שהמדגם מייצג את המצב ברוב חברות האבטחה והמוסדות והמקומות שיש בהם שומרים".
הסקר מצא יישום מובהק של ההנחיות החדשות וזיהה ירידה דרמטית בחימוש-היתר המאפיין אבטחה בכלל ואבטחת בתי עסק ומוסדות ציבור בפרט. מספר המאבטחים הלא-חמושים באתרים אלה הוכפל כמעט בתקופה שקדמה לסקר, והגיע לכ-64%, תוך הדגמה ברורה שמאבטחים רבים היו (ועדיין) חמושים שלא לצורך. בין המאבטחים נושאי הנשק (שהיוו קצת למעלה משליש המאבטחים), הסקר מצא שינוי ברור בנוהלי אחסון הנשק – 85% מבין המאבטחים החמושים דיווחו שנשקם מאוחסן במקום העבודה בסוף כל משמרת, על פי נוהל חדש שהונהג לדבריהם, ממש לאחרונה. משמעותם המעשית של ממצאים אלה היא שעשרות אלפי בתים ומשפחות הפסיקו לשמש לתעשיית האבטחה מחסן נשק זול; עבור אלפי נשים החיות במשטר של אלימות במשפחה הסרת כלי ירייה קטלני פירושו צמצום ממשי באיום המרחף מעל ראשן. מדובר בהישג משמעותי של האקדח על שולחן המטבח בהנעת מהלך מעשי של פירוק-נשק במרחב האזרחי והביתי.
איסוף מידע על תפקידם של מאבטחים בעת תקיפות מצד פלסטינים
בפעולה אזרחית לתיקון המחסור בנתונים עקביים ואמינים של הרשויות, נקט האקדח על שולחן המטבח במהלך עצמאי של איסוף והצלבת מידע על כל אירועי הירי מראשית אוקטובר ועד סוף דצמבר 2015, בתקופה של ריבוי התקפות בידי פלסטינים יחידים. המידע נאסף מדיווחי תקשורת ישראלית ופלסטינית בעברית ובאנגלית. ניתוחו מצביע על מדיניות פעילה של עידוד ירי-על-מנת-להרוג בתוקפים ובחשודים או, לכל הפחות, על העלמת עין מירי כזה. בחודשים אלה דווח על 166 מקרי ירי. רובם בוצעו כתגובה על תקיפה (או חשד לתקיפה) מצד פלסטינים. באירועים אלה נהרגו 118 ונפצעו 48 אנשים מירי של ישראלים. מהנתונים עלה כי אין בסיס עובדתי לטענת השר לביטחון פנים כי תיקון חוק כלי ירייה יספק תוספת הגנה בפני טרור: בשלושת החודשים שבהם בדקנו את הנתונים, מאבטחים מחוץ למשמרת לא שיחקו כל תפקיד בעצירת התקפות בידי פלסטינים, למרות הוראת השעה שהתירה להם לשאת את נשקם הביתה; רק מאבטחים בתפקיד ירו באירועים אלה, כשהשתתפו ב-14 אירועי ירי מבין 166 בסך הכל.
הגשת חוות דעת מגדרית
חוק שיווי זכויות האישה (סעיף 6), קובע כי ביחס להצעת חוק שיש לה השלכות על נשים – תובא בפני ועדת הכנסת הרלוונטית חוות דעת מגדרית. בפועל, לא תמיד מגישה הרשות האחראית חוות דעת כאלה, ואלה שמוגשות לא תמיד מקיפות ומעמיקות מספיק. חוק שמתיר למאבטחים להביא את נשקם הביתה יוצר איום ומסכן את בנות זוגם ובנות משפחתם ולכן הוא בעל השלכה ישירה ומרחיקת לכת על נשים. לכן, בינואר 2016 הגישו ארגוני הקואליציה של האקדח על שולחן המטבח (דאז 13 במספר) ושבעה ארגוני נשים נוספים חוות דעת מגדרית בנוגע לתיקון המוצע לחוק, המבוססת על המחקר הממושך של שולחן המטבח בנושא הרג בנשק אבטחה מחוץ למסגרת העבודה. בחוות הדעת הבאנו ניתוח של החוק מנקודת מבט מגדרית, המעוגנת בחשיבה, בגוף ידע ובשיטות מחקר פמיניסטיים, וביקשנו לכלול אותו בין השיקולים בדיון בתיקון המוצע.
תיקון 18 לחוק כלי היריה – חוות דעת מגדרית מטעם ארגונים לא ממשלתיים, ינואר 2016
תביעות נזיקין
עד כה הגיש האקדח על שולחן המטבח שתי תביעות נזיקין בשם אנשים שנפגעו מבני משפחה שהשתמשו בנשק אבטחה שנשאו עמם הביתה, בתקופה שבה זה היה מנוגד לחוק. בשני המקרים העניק בית המשפט המחוזי תוקף של פסיקה להסכם בין התובעים לבין המדינה וחברת האבטחה, שנתבעו לשלם פיצוי של מאות שקלים, על כך שלא מנעו מהמאבטח לירות. בפסיקות אלה הטילה הפסיקה לראשונה אחריות לרצח ולפציעה על חברות אבטחה ועל המדינה, כיוון שכשלו בחובתן לפקח על הנשק שניתן למאבטח, ואילצה אותן לשלם עבור הנזקים שנגרמו כשהן התרשלו באכיפת החוק שאסר על מאבטחים לשאת נשק מחוץ למקום עבודתם.
תביעת נזיקין בשם רומן ליטרובניק
התביעה הוגשה ב-2014 בשם רומן לירטובניק, בנם היחיד של בלה ובוריס ליטרובניקוב, שנרצחו בשנת 2008 בידי בן דודו של ליטרובניק, שעבד כמאבטח. באותו אירוע ירה המאבטח למוות גם בסבתו של ליטרובניק, אמה של בלה, גינדה דבויקין, בביתה. כל זאת באמצעות האקדח שקיבל לצורך עבודתו והחזיק בביתו. היורה הוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין ומאושפז מאז במוסד סגור. התביעה הוגשה נגד חברת האבטחה "רשף בטחון" ונגד המדינה, על ידי מרכז תמורה ופרויקט האקדח על שולחן המטבח.
בנובמבר 2017 העניק בית המשפט המחוזי תוקף של פסיקה להסכם בין ליטרובניק לבין המדינה וחברת האבטחה רשף ביטחון, שנתבעו לשלם פיצוי על כך שלא מנעו מבן דודו המאבטח לירות למוות בהוריו ובסבתו. סכום חסר תקדים של 800,000 ש"ח נקבע כפיצוי לליטרובניק.
גלית לובצקי, רלה מזלי, רומן ליטרובניק, 9 במרץ 2016
רומן ליטרובניק כתב:
חיי נקטעו בן רגע בצהרי יום שישי, ערב חג שני של פסח, כשקיבלתי הודעה ממשטרה שהורי וסבתי שהם למעשה המשפחה היחידה שלי נרצחו בידי קרוב משפחה שעבד כמאבטח שאיבד את שפיותו מה שהוביל אותו לרוקן שתי מחסניות ביקרים שלי ולוודא הריגה בבית סבתי.
אין דרך לתאר את הכאב הנפשי והפיזי שחוויתי באותו רגע ובמשך זמן רב אחרי זה. המוח לא מסוגל להתמודד עם ידיעה הנוראית הזו, זהו סוף החיים, לא צפוי, מוקדם, וללא דרך להמשיך הלאה…..
הורי וסבתי אבדו את חייהם בגלל רשלנות המדינה וחברת אבטחה. המדינה שלא טרחה לאכוף את החוק שחוקקה וחברת אבטחה שלא טרחה לפעול ע"פ החוק המחייב הפקדת נשק במקום העבודה בגמר משמרת ואיסור מוחלט להוציאו מחוץ לעבודה.
בפני עמדו שתי אפשרויות או להמשיך ליפול לתהום של כאב ושנאה או להאחז בחיים ובאהבה של אשתי וביתי הבת שנתיים שהם כל מה שנשאר לי בעולם הזה. הבחירה היתה בחיים…..
שנתיים של מאבק פנימי, חיפוש אחר תשובות קיומיות, שכנוע עצמי יום יומי להמשיך להשתקם בסוף הובילו למקום של עוצמה ויכולת לפנות מקום לחשיבה על צדק ורצון עז למנוע מקרים הבאים.
אחרי המקרה שלנו אני ואשתי כבר לא יכולנו להתעלם ממקרי רצח אחרים שנחשפנו אליהם בתקשורת מדי כמה חודשים, הבנו שזאת תופעה ויש להלחם ולהביא לשינוי אמיתי.
בעודנו מתחבטים במחשבות אלה, קיבלתי טלפון גורלי מארגון תמורה והקואליציה של אקדח המעשן על שולחן המטבח המציעים לי להצטרף למאבק שלהם נגד התופעה ולייצג אותי משפטית מול משרד הפנים וחברת האבטחה. כמובן שנענו בחיוב להצעה זו וכך התחיל תהליך מאתגר מאד של 4 שנים.
זהו היה תהליך ארוך ומתיש נפשית המפגיש בין כאב ורגש הכה טריים לבין מערכת המשפט כה יבשה ונטולת רגש. יחד עם זאת אלו היו 4 שנים שמלאו אותנו בתקווה שנוכל לשנות את המציאות ולמזער את המקרים הבאים בכך ולייצר תקדים בו משרד הפנים וחברת האבטחה יקחו על עצמם אחריות על הטרגדיה שלנו וליישם את החוק בפועל.
במקביל למאבק בבית משפט תמורה והקואליציה ניצלו כל פורום על מנת להביא למודעות לסכנה זו, הגענו יחד לדיונים בכנסת במטרה למנוע משר ארדן בתקופה של "אינתיפאדת הסכינים" להתיר נשיאת הנשק ע"י המאבטחים.
אחרי 4 שנים קשות וויתור על חלק הגדול של פיצוי הכספי הצלחנו יחד להביא לתקדים משפטי, תקדים שאמור לפתוח לכל משפחות הנפגעים את אפשרות לטיפול משפטי שלא היה קיים קודם. ובכך להרתיע את חברות האבטחה ולגרום למדינה לאכוף בצורה יעילה ואמיתית את החוק שחוקקה בעבר.
בשבילי ובשביל אשתי זהו ניצחון של החיים, זה סיפור משפחתי על טרגדיה, מסע הישרדות ומאבק על החיים והצדק שילווה את משפחתי לדורות דורות.
ומה מה יכול להיות יותר מנחם אחרי אובדן כזה, אם לא הידיעה שהצלחנו להפוך את הטרגדיה האישית לסיכוי למנוע את הטרגדיה של משפחות אחרות.
תביעת נזיקין בשם אלמנש זלקה
אלמנש זלקה שרדה בסוף 2011 ניסיון לרצח באקדח אבטחה בידי בן זוגה, אבי רדאי, אשר ירה בה לעיני ביתם הקטנה ופצע אותה קשה. בראשית 2013 הגישה זלקה תביעת נזיקין נגד חברת האבטחה בן ביטחון ונגד המדינה. התביעה הוגשה על-ידי מרכז נגה והאקדח על שולחן המטבח.
בתחקיר שפורסם ב"מעריב" במרץ 2013 הובא ראיון עומק עם זלקה, בו מתוארים בהרחבה "משחקי האקדח" שהטילו עליה אימה במשך תקופה ארוכה לפני ניסיון הרצח. התיאור חושף מציאות חיים של אשה החווה איום על החיים ברמה יומיומית בדמות כלי ירייה נגיש וקטלני. מציאות כזו קיימת בהרבה מאוד בתים, גם אם לא מתבצעים בהם רציחות או ניסיונות רצח, כך שההשלכות ההרסניות—בעיקר על נשים—של כלי ירייה המוחזקים בבית הן הרבה יותר רחבות מכפי שמשתקף במספר הרציחות שמתבצעות בהם. כל אותם איומים, מעשי רצח וניסיונות לרצח שמתבצעים בנשק אבטחה שנלקח הביתה הם בני מניעה באמצעים פשוטים יחסית – אמצעים שהחוק עצמו אימץ כבר ב-2008, ואשר אינם נאכפים עד היום.
בתחילת 2019 הסתיימה תביעת הנזיקין בהסכם בחתימת בית המשפט. סוכם שאלמנש תפוצה בבסכום משמעות, שכשליש ממנו ישולם על-ידי המדינה, והיתרה על-ידי חברת האבטחה. זהו מקרה שני שבו המדינה וחברת האבטחה נאלצות לשלם עבור הנזקים שנגרמו כשהן התרשלו באכיפת החוק שאסר על מאבטחים לשאת נשק מחוץ למקום עבודתם.
עתירות מנהליות לקבלת מידע על הידע שעליו התבססה ההחלטה להתיר למאבטחים לשאת את נשקם הביתה
בפברואר 2017 הגישה עו"ד מייסא ארשיד מפרויקט האקדח על שולחן המטבח עתירה מנהלית לקבלת מלוא המידע שנאסף, נבדק וביסס את החלטת השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, להאריך את תוקף ההיתר למאבטחים לשאת נשק אבטחה אחרי משמרת העבודה ולאחסנו בבתיהם. העתירה, תחת חוק חופש המידע, הוגשה בשם ארגון הבית של הפרויקט – אשה לאשה מרכז פמיניסטי – נגד השר לביטחון פנים ומשטרת ישראל.
בעקבות העתירה, מסר השר לביטחון פנים באוגוסט 2017 את מסמכי ההמלצה שהגישו לו המשטרה והאגף לכלי ירייה בטרם האריך את ההיתר. במסמכים אלה אין כל מידע מהותי אלא רק טיעון כללי בדבר "צרכים ביטחוניים", ללא פירוט קונקרטי ומבלי ש"צרכים" אלה נבחנו במונחים מספריים ועובדתיים. מהמסמכים עולה רושם ברור כי החלטת ההארכה התקבלה מבלי שקדמו לה פעולה יסודית ומעמיקה של בקרה, איסוף נתונים לצורך ניתוח מגמות ובדיקת צרכים, ובחינת השלכות ההיתר והשפעתו המעשית. זאת, תוך זניחת חובתן של רשויות ציבוריות לנמק את החלטותיהן ולהביא ממצאים ברורים ושקופים בדבר התהליכים שקדמו להפעלת חריגים בחוק.
העתירה חשפה כי החלטת ממשלה המסכנת נשים ומשפחות התקבלה ללא כל בדיקה עובדתית או הערכה עניינית של השלכות ההחלטה. הבקרה שלנו העלתה עדות ברורה לחוסר אחריות בקביעת המדיניות הנוגעת לנשק חם ולהתעלמות השלטונות מצרכי הביטחון האישי של נשים, גברים ומשפחות.
בנובמבר 2019 הגישה עו"ד ארשיד עתירה מנהלית נוספת, לאחר שהמשרד לביטחון פנים לא נענה לבקשתנו לספק את כלל ההמלצות שעל בסיסן האריך שוב את ההיתר למאבטחים לשאת את נשקם הביתה אחרי המשמרת. ההליך עדיין מתנהל.
קישור: עתירה לבג"ץ לביטול הרשאת השר לביטחון פנים לנשיאת נשק אבטחה בכל מקום ובכל זמן
