טענות מהסוג הזה חסרות בסיס עובדתי. הממשלה והרשויות לא אוספות ולא מנגישות נתונים על פשיעה או על פגיעות בכלי ירייה, ובלי נתונים שקופים ואמינים אין דרך לערוך השוואה כזאת. אירועים המסווגים כאירועי טרור מסוקרים בהרחבה ובפירוט בתקשורת, בעוד שאירועים פליליים מסוקרים לרוב בקיצור, אם בכלל. עובדה זו מעוות את תמונת המציאות שחלקים גדולים בציבור מחזיקים בה, כשהיא מקנה נפח מוגדל לאירועים שסווגו כטרור ומצמצמת את נפחם היחסי של אירועים פליליים. על פי נתונים שאסף עיתון "הארץ" לקראת סוף 2019, נרצחו בשנה זו 131 בנות ובני אדם בישראל באירועים פליליים (או באירועים החשודים כפליליים). בעוד שאין נתון מקביל על מספר האנשים שנהרגו באירועי טרור, על פי הכיסוי  התקשורתי המקיף של אירועים אלה בתקשורת העברית, לא קשה לקבוע שמספר הנפגעות והנפגעים בהם באותה שנה נמוך פי כמה ממספר הנרצחים ונרצחות באירועים פליליים.

לצורך התמודדות עם אירועים בטחוניים יש משטרה, צבא ויחידות מיוחדות מאומנות. אזרחים שלא עברו אימון אינטנסיבי ורענונים רבים אינם מיומנים להתמודד עם סיטואציות כאלה. חימוש שלהם בנשק חם פירושו הרשאה להוצאה להורג – הרשאה שקיימת היום דה פקטו בנסיבות שנחשדות כפיגוע. הדבר מגביר עוד יותר את רמת הסיכון שמציבה תגובה לא מיומנת במקרה של תחושת סכנה שהיא סובייקטיבית, מה שעלול להביא למוות מיותר של חפים מפשע, כפי שכבר קרה למשל להבטום זרהום בבאר שבע ולשמחה חודדטוב בירושלים.

על פי נתוני השב"כ, בשנים האחרונות יש מגמה נמשכת של ירידה בהיקף הפיגועים המוגדרים "טרור יחידים" (דקירה, דריסה, ירי ותקיפה): מ-15 ארועים בממוצע ב-2015, ל-4 בשנת 2018 (אתר שב"כ, דוחות חודשיים), כך שאין הצדקה להגביר את מספר כלי הנשק במרחב האזרחי.

אפילו בזרוע היבשה של הצבא אובחנה באוגוסט 2017 תקופת רגיעה ביטחונית יחסית, ובהתאם הונהגה מדיניות הפוכה למדיניות החימוש האזרחי ההמוני של השר לביטחון פנים דאז, גלעד ארדן: מעקב של הצבא זיהה עליה במספר התאונות בנשק פרטי בתוך בסיסים ובעקבותיו הוטלו הגבלות חמורות על כניסה לבסיסי צה"ל עם נשק פרטי.

ריבוי נשק מורשה מרבה גם את מאגר הנשק הבלתי מורשה על ידי הוספת מקורות זמינים לזליגת נשק. לכן, כשעושים השוואה כמותנית, יש לבדוק גם אם במקביל לעלייה בכמות הנשק המורשה, היה גם גידול בתדירות הפשיעה בנשק, שנעשית בנשק בלתי מורשה.

כמויות גדולות של נשק של גופי ביטחון פזורות כבר היום בכל רחבי המרחב האזרחי. חימוש אזרחי המוני הוא מהלך של הפרטת הביטחון שמתנער מאחריות המדינה לביטחון אזרחי. עוד כלי ירייה לא יגבירו ביטחון אזרחי שהוא לא רק ביטחון מפני טרור אלא גם מפני אלימות חמושה מסוגים שונים.

מאגר הנשק המורשה – גם הביטחוני וגם האזרחי – הוא מקור עיקרי למאגר נשק בלתי חוקי עצום שמימדיו כנראה גדולים ממאגר הנשק המורשה (הוא נאמד לפני מספר שנים ב-400,000 כלי ירייה). הגדלת תפוצת הנשק המורשה יגדיל את תפוצת הנשק הבלתי מורשה ויפגע בביטחון האזרחים.

לפי עדותו של בעלים של חברת אבטחה "אנחנו מייצרים תחושת ביטחון. תחושה סובייקטיבית של ביטחון באלה שמקבלים את השירות. על הנייר יש לנשק תגובה יותר טובה. המציאות הרבה יותר עגומה. … יש לנשק תפקיד ממשי אבל הוא הרבה יותר נמוך ביחס לתפקיד הפסיכולוגי"

מחקרים רבים בארצות ובתקופות שונות הראו בעקביות קשר מובהק בין מספר בעלי הרישיונות לכלי הירייה  – מספר המשקף תפוצה של נשק מורשה – לבין עליות בסיכון לרצח נשים. נגישות לכלי ירייה במרחב המשפחתי-ביתי ובכלל זה נשק שמוחזק בידי אנשי מקצוע, אף מגבירים את הסיכון לתוצאות קטלניות באירועי אלימות נגד בנות משפחה ובנות זוג. במערב הבלקן, למשל, איזור שמתאפיין ברמות גבוהות של בעלות על נשק חם, אחוז גבוה מבין רציחות הנשים מבוצעים בנשק זה. בישראל, בשנת 2018, 32% מהנשים שנרצחו, נורו למוות בכלי ירייה; כ-38% מבין הנשים שנרצחו בידי בני זוג או בני משפחה בין אוקטובר 2000 לספטמבר 2005, נורו בנשק חם. שאלוני ההערכה הראשונית המשמשים עובדות רווחה בתחום מניעת האלימות במשפחה, בישראל, כוללים שאלה על נוכחות כלי ירייה בבית. עובדה זו משקפת הכרה ממסדית בסיכון המוגבר שכלי ירייה מציב בבית שמתקיים בו משטר אלים.

אכיפת מדיניות של צמצום מספר בעלי כלי הנשק תתרום להפחתת מקרי הרצח בתוך משפחות.

מחקרים רבים בארצות ובתקופות שונות הראו בעקביות קשר מובהק בין מספר בעלי הרישיונות לכלי הירייה  – מספר המשקף תפוצה של נשק מורשה – לבין עליות בסיכון לרצח נשים. נגישות לכלי ירייה במרחב המשפחתי-ביתי ובכלל זה נשק שמוחזק בידי אנשי מקצוע, אף מגבירים את הסיכון לתוצאות קטלניות באירועי אלימות נגד בנות משפחה ובנות זוג. במערב הבלקן, למשל, איזור שמתאפיין ברמות גבוהות של בעלות על נשק חם, אחוז גבוה מבין רציחות הנשים מבוצעים בנשק זה. בישראל, בשנת 2018, 32% מהנשים שנרצחו, נורו למוות בכלי ירייה; כ-38% מבין הנשים שנרצחו בידי בני זוג או בני משפחה בין אוקטובר 2000 לספטמבר 2005, נורו בנשק חם. שאלוני ההערכה הראשונית המשמשים עובדות רווחה בתחום מניעת האלימות במשפחה, בישראל, כוללים שאלה על נוכחות כלי ירייה בבית. עובדה זו משקפת הכרה ממסדית בסיכון המוגבר שכלי ירייה מציב בבית שמתקיים בו משטר אלים.

אכיפת מדיניות של צמצום מספר בעלי כלי הנשק תתרום להפחתת מקרי הרצח בתוך משפחות.

במחקרים רבים בחו"ל הוכח שהורדת הנגישות לכלי ירייה מפחיתה את תדירות מקרי הרצח, כולל רציחות של נשים, את תדירות מקרי האונס, את רמת הפשיעה ואת מספר ההתאבדויות. שימוש בכלי ירייה בתקיפה מתוכננת, התפרצות זעם, ניסיון התאבדות או תאונה מגביר את הסיכוי להריגה, רצח או נכות קשה לעומת השימוש בכלי נשק מסוגים אחרים. הקלות וגם "הניקיון", כביכול, של שימוש בכלי ירייה (לעומת תקיפה באמצעים אחרים) היא גורם מעודד תקיפות והתאבדויות. בלא מעט מקרים, עצם הזמינות של כלי ירייה מזמנת תקיפה או התאבדות או את שניהם יחד. בצה"ל הבינו מזמן את העובדות האלה והוחלט להגביל את מספר החיילים שנושאים נשק צבאי שלא במסגרת תפקידם ולצמצם את מספר הקצינים ואנשי הקבע שנושאים נשק פרטי בתוך בסיסי צבא. נתונים על פצועי טראומה בישראל (שאינם כוללים הרוגים במקום, או פצועי לוחמה וטרור) מראים כי: "פציעות הנגרמות מנשק חם הן החמורות ביותר מבחינת אחוז הפצועים קשה ואנוש (23%), עם עליה חדה בשנת  2015", וכי: "חלה עלייה באחוז הפצועים קשה כתוצאה מאלימות תוך שימוש בנשק חם."

צמצום נשק מהווה פעולה שפוגעת בתנאים המאפשרים את ביצוע העבירה (ירי בחפים משפע), ותורמת למניעת נפגעים ונפגעות ("מניעה מצבית").

רוב הנשק והתחמושת שמוחזקים בידי עבריינים הם ציוד בלתי מורשה שמקורו (בעיקר) במאגרי נשק מורשה. כלי ירייה ותחמושת רבים שנקנו על ידי ארגונים או אנשים המורשים להחזיק בהם, מוצאים את דרכם בסופו של דבר לידי עבריינים. המסקנה מכך ברורה: הגדלת מספר כלי הירייה המורשים (ברישיון) במרחב הציבורי, תזין ותגדיל גם את מאגר הנשק הבלתי מורשה שמשמש עבריינים (אם יהודים ואם פלסטינים). יישובים של פלסטינים אזרחי ישראל סובלים במיוחד מריבוי של נשק ותחמושת בלתי מורשים. זה מצב חמור שרק יחמיר ויתרחב עקב גידול בכמות כלי הירייה המורשים במרחב האזרחי. צמצום משמעותי במאגר הנשק הבלתי מורשה תלוי בשני תנאים בסיסיים (לפחות) והם:

1. צמצום מאגר הנשק המורשה
2. הידוק האכיפה והפיקוח על בעלי נשק מורשים, גם אנשים פרטיים וגם ארגונים.

רק מיעוט קטן מתוך מצבת כוחות המילואים כיום אכן נקרא לשירות פעיל מדי שנה, ועוד פחות מזה מבצעים שירות חמוש. רובאי 07 ורוב רובם של החיילים הקרביים לא מקבלים שום הכשרה לשימוש באקדח, ובוודאי לא לשימוש באקדח בתוך אירוע אזרחי.

ועדת הפנים של הכנסת דיללה מאוד את דרישות המשטרה והמשרד לביטחון פנים להגברת ההכשרה. גם הדרישה לאימון כל שנה וחצי רוככה מאוד והותרה דחייה של חצי שנה ללא סנקציות. לשם השוואה, כלי רכב, שהוא לא מכשיר קטלני מיסודו, נדרש לבדיקת תקינות ולחידוש רישיון ואגרה מדי שנה בנוסף לביטוח תאונות ופגיעה בצד ג'. לא סביר להנהיג דרישה מקבילה לגבי כלי שמטרתו קטלנית?