לא פעם שואלים אותנו מה הקשר בין פמיניזם לבין מאבק לצמצום הנשק בישראל.

רוב רובם של המשתמשים והמשתמשים-לרעה בנשק קל – והנפגעים – הם גברים, כך שהמאבק בתפוצת הנשק לא חייב להיות מאבק פמיניסטי. אבל למה בפועל הוא כן כזה?

• כי הנתונים מראים שבכל העולם גברים מהווים רוב בין המחזיקים בנשק קל ובין קורבנות הנשק הקל, חוץ מאשר במקום אחד – הבית והמשפחה, שם רואים ייצוג יתר של נשים קורבנות.
• כי על פי ממצאים מאוסטרליה, קנדה, דרום אפריקה ומדינות נוספות, תדירות מקרי הרצח של נשים עולה מאד בבתים או במשפחות שיש בהם כלי ירייה.
• כי במחקר אמריקאי נמצא סיכון גדול פי שלושה לרצח נשים בבתים שהוחזקו בהם כלי ירייה, ובמחקר אמריקאי נוסף נמצא שהסיכון לרצח נשים עולה פי חמישה כשגברים בעלי עבר של אלימות כלפי בנות זוג מחזיקים בכלי ירייה.
• כי כאן, בישראל, לפחות 21 נשים ו-19 גברים נהרגו בעקבות ירי מנשק אבטחה במרחב הפרטי משפחתי, המרחב שאליו נלקח נשק האבטחה לאחר שעות העבודה.
• כי פמיניזם עוסק בזיהוי והצפה של תופעות ייחודיות למגדרים שונים ולקבוצות שונות, כולל התופעה של ריבוי הפגיעות בגברים בכלי ירייה (בידי גברים אחרים ובידי עצמם, במעשי התאבדות). 

נשק ומגדר

השימוש בנשק קשור לתפיסות של גבריות; נשק קל ואקדחים בפרט מזוהים עם הזהות הגברית. האקדח עצמו מייצג אבר מין גברי במספר גדול של סרטים והופעות; הקישור בין כלי ירייה לזהות גברית לא ייחודי לתרבות המערב, ומוזכר בספרות גם לגבי המזרח התיכון, טורקיה, דרום אפריקה ועוד. המצאת אקדח הקולט בארה”ב באמצע המאה ה-19, והמעבר שהיא חוללה לייצור המוני של אקדחים האיצו והעניקו עוצמה מיוחדת לקישור התרבותי בין זהות גברית לכלי ירייה. האקדח התעשייתי נחשב לפריצת דרך משחררת המאפשרת מקור כוח קטלני שווה לכל נפש או, למעשה, לכל גבר. המערבון האמריקאי פעל בהמשך להפצה רחבה של גישה זו ולעידוד דימוי של אוטונומיה גברית הדוחה מרות. הוא קישר גבורה ורומנטיקה לתהליך של כיבוש שטחים תוך התנערות מחוקים וכן ניצול בוטה של כוח עבודה, כולל עבודת נשים. טענת הצורך להגן בנשק על “האשה” ועל הבית המזוהה אתה, מהווה עדיין, גם היום וגם בישראל, מהלך שבו “האשה” מסומנת בתור “האחר” הפגיע והנחות ומורחקת ממגוון מרחבי פעולה אל תוך “הבית”.

הבנת ההקשר המגדרי חיוני לקריאה מלאה של מפת המציאות ולגיבוש מדיניות הולמת בנושא. מדיניות רישוי נשק ופיקוח על נשק שאינה מונחית (בין יתר השיקולים) על ידי ניתוח מגדרי, היא מדיניות עיוורת. חוקרות, הוגות וכותבות פמיניסטיות הגיעו להבנה שאלימות נגד נשים היא תוצר של מדיניות ותרבות ולא אוסף מקרים "חריגים" או "חולניים" שהן שורת טרגדיות אישיות בלבד. מאמץ לשינוי מדיניות על מנת למנוע רציחות בנות-מניעה (בחלקן הגדול אם לא ברובן) – בעיקר של נשים אבל בהחלט גם של גברים – הוא מהלך שמושתת על התובנה החשובה הזו, שבונה עליה ומבקש לפרוט אותה לפרוטות מעשיות, ובכך הוא מהלך פמיניסטי.

 

משתמשי נשק קל ונפגעי נשק קל – מאפיינים מגדריים

גברים, ובמיוחד גברים צעירים, הם רוב המשתמשים והמשתמשים-לרעה בנשק קל, וגם רוב מוחלט של הנפגעים והנרצחים בנשק זה. בניתוח ממצאי ארגון הבריאות העולמי משבעים מדינות בעלות רמת אלימות שונה, נמצא שגברים צעירים בני 15 עד 29 נרצחו בירי בתדירות של פי ארבעה ומעלה משאר האוכלוסייה (22 קורבנות מכל 100,000 לעומת חמישה קורבנות מכל 100,000). בין 70 ל-100 אלף גברים בגילאים אלה נופלים קורבן לנשק קל כל שנה בכל העולם (לא כולל קורבנות באזורי קרבות). נשים בכל הגילאים מהוות כעשרה אחוזים מבין קורבנות הנשק הקל בעולם.

בישראל, כמו במקומות אחרים, נשים מהוות מיעוט קטן מבין מחזיקי הנשק: ב-2012 הן היוו כחמישה אחוזים בלבד מבין המורשים להחזיק בנשק פרטי במדינה וכשבעה אחוזים, לכל היותר, מבין המורשים להחזיק בנשק אבטחה.

ההשפעות של נשק קל על נשים ייחודיות ושונות מהשלכותיהן על גברים: בכל העולם האיום העיקרי על נשים הוא מצד בני זוג ובני משפחה במרחב הביתי, בעוד שהאיום העיקרי על גברים הוא מצד מכרים במרחב הציבורי. נשים מהוות רוב משמעותי מבין קורבנות האלימות בתוך משפחות, ומחקרים שונים מצביעים על עליה ברורה בסיכויים של אישה להירצח במרחב שיש בו נגישות לנשק קל. מחקר מקיף על רצח נשים ב-25 מדינות מפותחות מצא קשר מובהק בין זמינות כלי ירייה לבין תדירות רציחתן של נשים. נשק קל נפוץ וזמין גם מסייע פעמים רבות בביצוע מעשי אלימות מינית נגד נשים וילדות. הוא נוטה לגבות ולהחמיר מעשים מסוג זה גם בתקופות לוחמה וגם בתקופות רגיעה יחסית.  

רצח נשים וילדות (וכן רצח גברים וילדים) מתבצע הן בנשק מורשה ("חוקי") והן בנשק בלתי מורשה ("לא חוקי"). בהיבט של פשעי ירי, ובמיוחד לדידן של נשים, ההבחנה בין מורשה לבלתי מורשה מלאכותית במידה רבה. בין אוקטובר 2000 לאפריל 2005 נרצחו 38 נשים בישראל – מהן 20 בנשק קל שהוחזק ללא רישיון, ו-18 בנשק מורשה (14 מהן נרצחו בנשק כוחות ביטחון – צבא, מילואים, משטרה, תעשיית האבטחה).

בעשור שבין 1990 ל-2000 נמצא בארה”ב ש-71% ממעשי הרצח של נשים בידי בני זוגן בוצעו בכלי ירייה; במחקר משנת  1992 נמצא שהשימוש בכלי ירייה לעומת אמצעי אחר, בתקיפות בתוך המשפחה, מעלה פי 12 את הסיכון למוות כתוצאה מהתקיפה. לכן, בתנאים של אלימות במשפחה, כלי ירייה מהווה איום ממשי, חריף ומשתק במיוחד.

על כל אישה שנרצחת, רבות אחרות חיות בצלו של כלי ירייה המשליט עליהן אימת מוות. ב-2016 קבעו חוקרות מארה"ב כי כ-4.5 מיליון נשים במדינה חוו איום בכלי ירייה בידי בן זוג וכמעט מיליון נשים נורו ושרדו או חמקו מירי בידי בן זוג. לדבריהן, מאחר וכלי ירייה מסוגל להפוך קטלני במהירות ובמאמץ קטן יחסית, הצגתו או איום באמצעותו מסוגלים ליצור מה שידוע מחקר כמצב של "שליטה בכפייה", המסייע בהתעללות כרונית שאף הולכת ומחמירה. לטענתן, קביעת מדיניות כלי ירייה מונעת נוטה להתמקדות מובלעת ברצח בלבד במקום להקיף ולמנוע גם שימוש לא-קטלני בנשק בידי בן משפחה או בן זוג.

על פי דיווחים רשמיים, כ-200 אלף נשים בישראל נתונות לאלימות מצד בני זוג ובני משפחה. ב-2004 מצא מבקר המדינה כי לפחות 4,870 צווים של בית המשפט להגנה מפני אלימות במשפחה (46% מכלל צווי ההגנה שהוצאו בתקופה הנדונה) לא דווחו לאחראי על רישוי כלי ירייה, האמור לוודא שלילה של כלי ירייה במקרים כאלה. ניתן לשער שמאות או אלפי גברים שהורחקו מביתם בצו הגנה המשיכו להחזיק, ללא הפרעה, בכלי ירייה.

 

נשיאת נשק, נפגעות אלימות, וחקיקה

הנתונים המעידים על תדירות מוגברת של רצח בתנאי תפוצה גוברת של כלי ירייה, גם מצביעים בבירור על דרכי מניעה: במדינות ובמחוזות שהחמירו את החקיקה ואת הפיקוח על רישוי ותפוצת נשק קל נמצאו ירידות משמעותיות בתדירות של מקרי רצח: כך, למשל, בקנדה היתה ב-1995 תדירות הרציחות של נשים בכלי ירייה 0.14 ל-100 אלף; עד 2005 צנח נתון זה ל-0.09 ל-100 אלף, ירידה של 32%. לעומת זאת, תדירות רציחתן של נשים שלא באמצעות כלי ירייה ירד באותה תקופה רק ב-12%.

בארה”ב מצא מחקר ארוך-טווח שפורסם ב-2014 שחוקים מתירניים יחסית בנוגע לנשיאת נשק מלווים בעליות מובהקות בכמות התקיפות, מקרי השוד, הרציחות וכן מקרי האונס. מחקר קודם מצא תדירויות קטנות יותר של מקרי מוות בירייה (כולל הריגות, רציחות, תאונות והתאבדויות) במדינות בארה”ב שהונהגו בהן חוקי נשק מחמירים יותר. ב-2011 נמצא שחוקים המצמצמים את תפוצתם הכוללת של כלי הירייה מצמצמים גם את היקף ההתאבדויות של גברים, בעוד שחוקים המתמקדים במניעת רישיון מאנשים שעלולים להוות סיכון, אינם משפיעים על היקף ההתאבדויות.

בישראל, בעקבות אכיפת סעיף 10 ג(ב) לחוק כלי ירייה, שאוסר על מאבטחים לקחת את נשקם הביתה, נרשמו שלוש שנים שלמות ללא אף קרבן של רצח או הריגה בנשק אבטחה מחוץ למשמרת (בין 2014 ל-2016). זהו פרק הזמן הארוך ביותר ללא קורבנות בנסיבות אלה מאז שהוחל בתיעוד מקרים ב-2002, וזאת למרות שהאכיפה הייתה חלקית בלבד ואף הוכנסו בה הקלות בסוף 2014 .

 

פמיניזם ככלי בזיהוי ידע נסתר

ניתוח רגיש מגדרית של מציאות שואל שאלות מובחנות ממוקדות-מגדר, תוך איסוף נתונים הרלוונטיים לכל מגדר. מדיניות שלא הטמיעה ידע שנאסף מנקודות תצפית מגוונות על שונות מגדרית לוקה בהכרח בהטיה; כך בכל תחום ובוודאי בנוגע לנשק קטלני.

שיטות פמיניסטיות לבניית ידע, האמונות על הצפת מציאות שחומקת מכלי ניתוח סטנדרטיים, מאתרות ומבהירות גם תופעות ייחודיות לקבוצות נוספות, לא רק לנשים לעומת גברים. מבט רגיש מגדרית, במקרים רבים, הוא גם מבט רגיש מעמדית, אתנית, גילית ועוד: כלים פמיניסטיים מזהים, בונים ומצליבים גופי ידע של ועל קבוצות שוליים בחברה כגון קבוצות מהגרים ומהגרות, מעמדות מוחלשים ומיעוטים מסוגים שונים.

כך למשל, בארה”ב, אבחנה חוקרת פמיניסטית מגוון גורמים לייצוג-היתר של נשים כהות עור ונשים מהגרות בין קורבנות הרצח במשפחה. מקורות התופעה, כתבה, קשורים באי-יכולתן של הנשים להשיג שירותים ומידע התורמים להגנתן, בשל שליטה מוגבלת בשפת הרוב, פערים תרבותיים בינן לבין נותני שירותי התמיכה ויחס מוטה מצד שוטרים ושופטים.

גם בישראל, נשים מקבוצות מיעוט לשוניות ותרבותיות מצויות בסיכון מוגבר ביחס לנשים מקבוצת הרוב. על פי נתוני עמותת “לא לאלימות נגד נשים”, 33.3% מבין הנשים שנפלו קורבן לרצח בתוך המשפחה בין 2002 ל-2010 היו פלסטיניות אזרחיות ישראל. מדובר בייצוג-יתר משמעותי (פי 1.6) יחסית לאחוז הפלסטינים אזרחי ישראל מתוך כלל האוכלוסייה – 20.6% ב-2011. לפי נתוני העמותה, 25.3% מבין הנשים שנרצחו בין 2002 ל-2010 בתוך המשפחה היו מהגרות מחבר העמים – פי 2.5 מאחוז יוצאי חבר העמים בכלל האוכלוסייה (כ-10%); 11.3% מבין הנשים שנרצחו באותה תקופה היו נשים ממוצא אתיופי – פי 7.3 מחלקם של יוצאי אתיופיה מכלל האוכלוסייה (כ-1.5%). על אף שקיימת הכרה ממסדית בחשיבות של הסרת מחסומים תרבותיים לקבלת שירותי תמיכה, רוב מרכזי הסיוע, הקווים החמים, המקלטים לנשים מוכות, תחנות המשטרה וכמובן בתי המשפט עדיין מתנהלים בשפת הרוב ונשלטים על ידי תרבות הרוב, תוך חסימה חלקית של נגישות מוסדות אלה לנשים מקבוצות מיעוט וחשיפתן לסיכון מוגבר.

למקורות ולקריאה נוספת