תביעת נזיקין בשם רומן ליטרובניק
רומן ליטרובניק הינו בנם היחיד של בלה ובוריס ליטרובניקוב, שנרצחו בשנת 2008 בידי בן דודו של ליטרובניק, שעבד כמאבטח. באותו אירוע ירה המאבטח למוות גם בסבתו של ליטרובניק, אמה של בלה, גינדה דבויקין, בביתה. כל זאת באמצעות האקדח שקיבל לצורך עבודתו והחזיק בביתו. היורה הוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין ומאושפז מאז במוסד סגור.
בסוף 2014 הגישו שני ארגונים שותפים בקואליציית "האקדח על שולחן המטבח" תביעת נזיקין נגד חברת האבטחה "רשף בטחון" ונגד המדינה, בשם ליטרובניק. התביעה הוגשה על ידי עו"ד ורדית אבידן ממרכז "תמורה" ועל ידי עו"ד סמדר בן נתן ועו"ד גלית לובצקי, מפרויקט "האקדח על שולחן המטבח".
ב-30 בנובמבר 2017 העניק בית המשפט המחוזי תוקף של פסיקה להסכם בין רומן ליטרובניק לבין המדינה וחברת האבטחה רשף ביטחון, שנתבעו לשלם פיצוי על כך שלא מנעו מבן דודו המאבטח לירות למוות בהוריו ובסבתו. סכום חסר תקדים של 800,000 ש"ח נקבע כפיצוי לליטרובניק. לראשונה, הטילה הפסיקה אחריות לרצח על חברת אבטחה ועל המדינה, כיוון שכשלו בחובתן לפקח על הנשק שניתן למאבטח. שני מוסדות חוייבו בדין וחשבון על תפקוד כושל שתרם ישירות לרצח, וגילומו בפיצוי כספי משמעותי מבהיר את החובה למנוע שימוש לרעה בנשק שמופקד בידי עובדים ולהגן על חיי חפים מפשע.
כתבת טלוויזיה של ערוץ 10 סיקרה בהרחבה את הפסיקה בזמן צפיית שיא בינואר 2018, והפנתה זרקור אל הסיכון הטמון בנשק שנישא מחוץ לשעות התפקיד ואל אחריות המדינה על כך. המנחה איילה חסון סיכמה: "התקדים המשפטי לפיו חברת האבטחה והמשרד לביטחון הפנים יפצו את רומן [ליטרובניק] במאות אלפי שקלים לא יחזיר לחיים את הוריו ואת סבתו … אבל חברות האבטחה ייזהרו, יקפידו, יבחנו, יסננו ולא יחפפו". אין אלא לקוות שאכן כך יהיה.
רומן ליטרובניק כתב:
חיי נקטעו בן רגע בצהרי יום שישי, ערב חג שני של פסח, כשקיבלתי הודעה ממשטרה שהורי וסבתי שהם למעשה המשפחה היחידה שלי נרצחו בידי קרוב משפחה שעבד כמאבטח שאיבד את שפיותו מה שהוביל אותו לרוקן שתי מחסניות ביקרים שלי ולוודא הריגה בבית סבתי.
אין דרך לתאר את הכאב הנפשי והפיזי שחוויתי באותו רגע ובמשך זמן רב אחרי זה. המוח לא מסוגל להתמודד עם ידיעה הנוראית הזו, זהו סוף החיים, לא צפוי, מוקדם, וללא דרך להמשיך הלאה…..
הורי וסבתי אבדו את חייהם בגלל רשלנות המדינה וחברת אבטחה. המדינה שלא טרחה לאכוף את החוק שחוקקה וחברת אבטחה שלא טרחה לפעול ע"פ החוק המחייב הפקדת נשק במקום העבודה בגמר משמרת ואיסור מוחלט להוציאו מחוץ לעבודה.
בפני עמדו שתי אפשרויות או להמשיך ליפול לתהום של כאב ושנאה או להאחז בחיים ובאהבה של אשתי וביתי הבת שנתיים שהם כל מה שנשאר לי בעולם הזה. הבחירה היתה בחיים…..
שנתיים של מאבק פנימי, חיפוש אחר תשובות קיומיות, שכנוע עצמי יום יומי להמשיך להשתקם בסוף הובילו למקום של עוצמה ויכולת לפנות מקום לחשיבה על צדק ורצון עז למנוע מקרים הבאים.
אחרי המקרה שלנו אני ואשתי כבר לא יכולנו להתעלם ממקרי רצח אחרים שנחשפנו אליהם בתקשורת מדי כמה חודשים, הבנו שזאת תופעה ויש להלחם ולהביא לשינוי אמיתי.
בעודנו מתחבטים במחשבות אלה, קיבלתי טלפון גורלי מארגון תמורה והקואליציה של אקדח המעשן על שולחן המטבח המציעים לי להצטרף למאבק שלהם נגד התופעה ולייצג אותי משפטית מול משרד הפנים וחברת האבטחה. כמובן שנענו בחיוב להצעה זו וכך התחיל תהליך מאתגר מאד של 4 שנים.
זהו היה תהליך ארוך ומתיש נפשית המפגיש בין כאב ורגש הכה טריים לבין מערכת המשפט כה יבשה ונטולת רגש. יחד עם זאת אלו היו 4 שנים שמלאו אותנו בתקווה שנוכל לשנות את המציאות ולמזער את המקרים הבאים בכך ולייצר תקדים בו משרד הפנים וחברת האבטחה יקחו על עצמם אחריות על הטרגדיה שלנו וליישם את החוק בפועל.
במקביל למאבק בבית משפט תמורה והקואליציה ניצלו כל פורום על מנת להביא למודעות לסכנה זו, הגענו יחד לדיונים בכנסת במטרה למנוע משר ארדן בתקופה של "אינתיפאדת הסכינים" להתיר נשיאת הנשק ע"י המאבטחים.
אחרי 4 שנים קשות וויתור על חלק הגדול של פיצוי הכספי הצלחנו יחד להביא לתקדים משפטי, תקדים שאמור לפתוח לכל משפחות הנפגעים את אפשרות לטיפול משפטי שלא היה קיים קודם. ובכך להרתיע את חברות האבטחה ולגרום למדינה לאכוף בצורה יעילה ואמיתית את החוק שחוקקה בעבר.
בשבילי ובשביל אשתי זהו ניצחון של החיים, זה סיפור משפחתי על טרגדיה, מסע הישרדות ומאבק על החיים והצדק שילווה את משפחתי לדורות דורות.
ומה מה יכול להיות יותר מנחם אחרי אובדן כזה, אם לא הידיעה שהצלחנו להפוך את הטרגדיה האישית לסיכוי למנוע את הטרגדיה של משפחות אחרות.
תביעת נזיקין בשם אלמנש זלקה
אלמנש זלקה שרדה בסוף 2011 ניסיון לרצח באקדח אבטחה בידי בן זוגה, אבי רדאי, אשר ירה בה לעיני ביתם הקטנה ופצע אותה קשה. בראשית 2013 הגישה זלקה תביעת נזיקין נגד חברת האבטחה בן ביטחון ונגד המדינה. התביעה הוגשה על-ידי עו"ד דקלה טוטיאן ממרכז נגה, השותף לקואליצית האקדח על שולחן המטבח, ועל-ידי עורכות הדין סמדר בן נתן וגלית לובצקי מפרויקט האקדח על שולחן המטבח.
בתחקיר שפורסם ב"מעריב" במרץ 2013 הובא ראיון עומק עם זלקה, בו מתוארים בהרחבה "משחקי האקדח" שהטילו עליה אימה במשך תקופה ארוכה לפני ניסיון הרצח. התיאור חושף מציאות חיים של אשה החווה איום על החיים ברמה יומיומית בדמות כלי ירייה נגיש וקטלני. מציאות כזו קיימת בהרבה מאוד בתים, גם אם לא מתבצעים בהם רציחות או ניסיונות רצח, כך שההשלכות ההרסניות—בעיקר על נשים—של כלי ירייה המוחזקים בבית הן הרבה יותר רחבות מכפי שמשתקף במספר הרציחות שמתבצעות בהם. כל אותם איומים, מעשי רצח וניסיונות לרצח שמתבצעים בנשק שנלקח הביתה הם בני מניעה באמצעים פשוטים יחסית – אמצעים שהחוק עצמו אימץ כבר ב-2008 לגבי נשק אבטחה, ואשר אינם נאכפים עד היום.
בתחילת 2019 הסתיימה תביעת הנזיקין בהסכם בחתימת בית המשפט. סוכם שאלמנש תפוצה בסכום משמעותי, שכשליש ממנו ישולם על-ידי המדינה, והיתרה על-ידי חברת האבטחה. זהו מקרה שני שבו המדינה וחברת האבטחה נאלצות לשלם עבור הנזקים שנגרמו כשהן התרשלו באכיפת החוק שאסר על מאבטחים לשאת נשק מחוץ למקום עבודתם.
