עובד פלסטיני (תושב מזרח ירושלים) עובד במאפייה בעיר תל אביב יפו.
למאפיה נכנס לקוח יהודי, חמוש כנראה בנשק פרטי, העובד ביקש ממנו לא לגעת בלחמים עם הידיים. בתגובה הלקוח איים עליו, ובהמשך חזר כמה פעמים עם נשקו לאותה המאפייה.
העובד הפלסטיני מרגיש מאוים, אף הגיש תלונה במשטרה על איומים.
התלונה לא מטופלת והוא לא בטוח במקום עבודתו!
ביפו נציג של חברת פינוי בינוי דפק בדלת של ביתי, מחלק ממתקים לכבוד הרמדאן!
כשהוא מסתובב ללכת אני רואה שתחוב לו אקדח בחלק האחורי של המכנסיים באזור הישבן /גב תחתון. כנראה נשק פרטי. אמרתי לו שלא צריך להסתובב ככה ביפו וכי אני חיה בשכונה משנת 2018, וזה מאיים ולא מתאים – הוא לא השתכנע!
לשכנים בקומה הנמוכה ישנה מצלמה והם לא פתחו לו את הדלת להשערתי כי ראו אותו חמוש.
הצטערתי שפתחתי לו את הדלת זה הכעיס אותי ואני עדיין כועסת.
בבית שלי, בקיבוץ בצפון, עם משפחה של כ־15 אנשים, בין גילאי 2 ועד 70+
הזמנו את המשפחה הקרובה לחגוג יום הולדת שנתיים לבני. סבים וסבתות, דודים ובני דודים התקבצו בדירתנו הקטנה לעוגה ולמשחקים. הילדים התרוצצו וצחקו, ממלאים את החדר באנרגיה.
בשלב מסוים, אח של בעלי הוריד את הסוודר שלו, ושמתי לב לאקדח החגור על מותנו. גל של חוסר נוחות הציף אותי—נשק גלוי בסלון שלי, כשחמישה ילדים קטנים מתרוצצים סביב ומשחקים.
אמרתי לחברה של האח השני של בעלי, שישבה לידי, כמה לא נעים לי לראות את זה. היא השיבה שגם החבר שלה כנראה נושא עליו אקדח. באותו רגע זה הכה בי: ייתכן שלא רק נשק אחד, אלא שניים נמצאים בבית שלי במהלך מסיבת יום ההולדת של בני בן השנתיים.
זה גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח ולא בטוחה בבית שלי. התחלתי לחשוב איך יגיבו אם אקבע כלל שאין להכניס נשק אלי הביתה, ושוחחתי על כך עם בעלי. אני בהחלט אשקול פעמיים אם להזמין את המשפחה אלי הביתה שוב.
אני גרה בדרום תל אביב, בשכונת שפירא. אחד משכניי הישירים הוא גבר מבוגר, כנראה בסביבות גיל 80. הוא חי לבדו, והפעמים היחידות שאני רואה אותו הן בדרך כלל בזמן אזעקות רקטות במלחמה, כשהוא יורד לאט במדרגות הארוכות של הבניין. הוא הולך עם מקל ומתקדם לאט מאוד, ולעיתים קרובות זקוק לעזרה רק כדי להגיע למקלט.
מה שמכה בי בכל פעם הוא שהוא תמיד נושא אקדח בנרתיק עור על חגורתו. זה גורם לי אי־נוחות—לראות מישהו כל כך שברירי, שמתקשה אפילו לרדת במדרגות, עדיין מסתובב עם נשק חם. זה גורם לי לחשוב עד כמה נשקים הפכו לנורמליים בחיי היומיום כאן, גם בסיטואציות שבהן הם נראים מיותרים או אפילו מסוכנים.
אמנם זה לא השפיע ישירות על הסביבה המיידית, אבל זה גורם לי תחושת אי־נוחות, וזה נראה לי לא בטוח שהוא נושא אקדח.
במבט לאחור, אני חושבת שמה שמפריע לי ביותר אינו רק הוא כאדם, אלא מה שהאקדח שלו מייצג. הוא משקף עד כמה כלי ירייה משולבים עמוק בחיי היומיום כאן— אפילו אצל אנשים שאולי אינם מסוגלים להשתמש בהם באחריות.
הגיע אדם עם אקדח בחגורה ואם 16 תלוי על כתפו. הרגשתי מאוד לא בנוח להכניס הביתה גבר זר וחמוש. הוא לבש בגדים אזרחיים ולא נראה בדרך ממילואים וזה היה מאוד מטריד עבורי אבל לא הרגשתי בנוח לשאול על כך.
הרגשה לא נעימה.
בחרתי להיות בחדר אחר בזמן שהוא עבד.
ליתר בטחון כתבתי הודעה לחברה שזו הסיטואציה.
לא באמת פחדתי שהוא יעשה לי משהו אבל הרגשתי לא בטוחה. וגם הרגשתי שזה לא בסדר שזה משהו כאילו טבעי להכניס הביתה גבר חמוש. שזה משהו שצריך היה לשאול אותי או לעדכן לגביו, או שבכלל זה לא אמור לקרות בעצם.
חסן שעלאן, עיתונאי בידיעות אחרונות שמסקר את הפשיעה בחברה הערבית קיבל איומים חוזרים על חייו וחיי בני משפחתו. בעבר, מטען חבלה הוצב מתחת לרכבו ומבול יריות שטף את ביתו. שעלאן פרסם טור קורע לב במציאות כמעט בדיונית שבה הופעל עליו לחץ לפרסם נתונים שגויים ומשסירב צלצל הטלפון הנייד שלו עם שתי הודעות שסימנו אותו כיעד שסביר להניח יהיה הנרצח הבא! בפעם הזאת לא הגיש תלונה למשטרה לאחר שזו סגרה את כל תלונותיו הקודמות. תחת זאת, פירסם בעיתון את צוואתו.
נסענו לטיול בטבע ליער בן שמן לחגוג את סיום שנה של גן הילדים של בני הצעיר.
השתתפו כ-30 ילדים וילדות בגילאי 5-6 וההורים של כולם.
במהלך הטיול הבחנתי שאחד האבות נושא נשק אישי באופן מופגן.
מאותו הרגע הרגשתי מתח, חוסר שקט ודאגה!
זה לא היה טיול "רשמי" של משרד החינוך המחייב אבטחה, אלא טיול עצמאי בארגון המשפחות.
הנשק לא הועיל לתחושת הבטיחות, ולא הסיר דאגה, אלא רק היווה איום.
אני יושבת ברכבת במושב שלידי (לא זה שצמוד אלי) ישב לו חייל, כשאני נכנסתי לרכבת היתה כמעט ריקה, ואז התחילה להתמלא.
בכל מקרה החייל התיישב, עם מדי צבא, ועם נשק, נשק גדול, יש ביננו פחות ממטר, אנחנו באותה השורה, הנשק הגדול של החייל מונח על רגליו ותלוי על כתפו, זאת פעם ראשונה שזה קרוב מאוד וגם מכוון אלי. אלי. הנשק מכוון אלי.
זאת אומרת אם ייפלט כדור הוא יגע ברגל שלי בצד ימין ואני אפצע, אדמם ואין לי מושג מה יקרה לי. אני מסתכלת בנשק ונלחצת, רוצה לפתוח את הפה להגיד לחייל משהו, אבל לא מצליחה. מסתכלת עליו בתקווה שבעיניים שלי יבין שאני מפחדת ויזיז את הנשק לצד השני או למטה. הוא עסוק בטלפון, החייל נראה צעיר מאוד כבן 18, שדוף, ללא שרירים, גבו קצת מכופף וידיו רזות, פנים חלקות עם קצת זיפים, אבל הנשק שהוא מחזיק גדול, וזה נשק אמיתי, זה נשק שיכול להרוג, זה נשק שאנשים מתים ממנו ונפצעים ממנו. אולי זה גם נשק שכבר פצע או הרג. תמונות של הרבה קורבנות רצות לי בראש אחת אחרי השניה ואני מתחילה להילחץ. מנסה להתעסק בטלפון שלי, אבל כל שניה רואה את הנשק ומפחדת עוד. ואז אני אוזרת אומץ ופונה אליו.
אני :"סליחה"
הוא לא עונה, לא שם לב.
אני : "סליחה" אומרת בקול שקט, קצת דואגת מה יענה לי.
הוא הסתכל עלי ואני פותחת את הפה ואומרת לו עדיין בקול שקט: "אתה יכול להזיז את הנשק… זה.. מפחיד אותי"
הוא שתק הסתכל על הנשק והבין שהנשק שלו מכוון אלי, הזיז אותו למטה, ושאל "ככה בסדר", שאל בטון מאיים.
עניתי: "כן. תודה".
מדי פעם הצצתי לראות אם הזיז אותו בחזרה לכיוון שלי כי לא סמכתי עליו. הוא לא הזיז. הנשק נשאר למטה עד שירדתי מהרכבת.
למי ששואל למה לא שיניתי מקום, הקרון היה מלא, והאמת הפחד קצת שיתק אותי.
הרכבת היתה מלאה ואף אחד לא שם לב, כולל הנערה שישבה מולי.
כולם התנהלו בצורה רגילה מאוד לנוכחות הנשק, חוץ ממני
פחדתי, נלחצתי.
זה עדיין מפחיד אותי, ולא יודעת איך דבר כזה נחשב כטבעי ונורמלי!
אני פונה אליכם כשאני שבורה וכאובה במצב נפשי קשה ומורכב . אין לי למי לפנות או את מי אשתף בצרתי ,לצערי כנראה אני לא היחידה או הראשונה מהנשים בחברה הערבית אשר עוברות את זה .
הסיפור התחיל אצלי מלפני שנה וחצי, צרור יריות ניקבו את קירות הבית באחת הלילות . היינו באותו רגע אני, בעלי והבנים יושבים בסלון קטעו את החיוכים והבדיחות סביב השולחן, התחלפו בבכי וצעקות שבר.
ירי משני כוונים מחוץ לבית פנימה בכדי לרצוח משפחה שלמה, עברו דקות בודדות הרגשתי אותן שעות של מוות צול העיניים, חיבקתי את הילדים השוכבים על הרצפה, ובנס יצאנו ללא פגע גופני, חורים בקירות וגם חורים בלב ובנפש לנצח .
לא רוצה להאריך את הסיפור, מי שעמד אחרי זה "המאפיה" חבורה שמישהו שכר על מנת לפגוע בנו ללא כל סיבה למרות שאנחנו לא קשורים לסיפור הזה בכלל.
המשטרה באה לאירוע אבל התלונה והתיק נסגרו ללא הגשת כתבי אישום.
אני, בעלי והבנים עברנו טלטלה גדולה ,לא מצאנו גוף אחד שיטפל בנו אחרי טראומה זו, נפשית נהרסנו, לילות לא יכלנו לישון (ואם הייתי ישנת זה רק עם כדורי שינה) פחדים שהירי יחזור שוב, חוסר ביטחון, הפרעות נפשיות וחלומות של רצח ודם.
ילדי ובנותיי הן ארבעה ,רווקים ורווקות שתים הגדולות סטודנטיות ,והבן עוד השנה מתחיל ללמוד בית של מחוננים ,חפשנו וחיפשנו מי שיתמוך בנו אחרי האירוע רגשית,נפשית ,וכלכלית לא מצאנו.
הלכנו לגור אצל הורי ביישוב אחר ,,בעלי סרב לבוא אתנו ,,, ואנו נמצאים בהתלך גירושין ,,חיי נחרבו , הורי תמכו בנו כלכלית, מרגשית.
אני מטפלת לבד בכל הסוגיות מחפשת לבנים פסיכולוגים ומטפלים כדי לעבור את המצב הזה. אני גם כן צריכה בנוסף גם לשלם להם באופן פרטי, בקיצור המשפחה שלי נהרסת מבפנים ומבחוץ, חיוך אזל בקושי עוברים את המבחנים בלימודים.
צעקתי מופנית לכל האחראים, ראשיות שלטון, עמותות, משטרה, רווחה ועוד.
איפה הם מכל הסיפור? אני נתמכת חלקית מההורים. לנשים אחרות אין להן כתובת לאן ללכת? מה יעלה בגורלן ובגורל הבנים שלהן!
עד היום אנו חיים בצל הטראומה ללא תמיכה פסיכולוגית או רגשית או כלכלית מספקת.
ריבונו של עולם מי ישמע את צעקת ילדי, מי ירגיש בלבי השבור, מי יחזיר לי את משפחתי אשר התפרקה לי מול העיניים !
למה קרה לי את זה? מי יעזור לנו בכדי להשתקם מחדש כדי לחיות בעולם בבטחה!
אני פונה ובלב שבור להקים גוף ממוסד עם סמכויות שמעוגן בחוק עם זרועות אכיפה כמו הקמת יחדה מיוחדת אשר תטפל באירועים מסוג זה, גוף נפרד, במשטרה אשר יטפל באלימות כלפי נשים. המשטרה לצערי אזלה ידיה מלטפל באלימות במגזר הערבי.
ומציעה שתוקם קרן סיוע לנשים ומשפחות במצוקה, אשר תתמוך בהן, נפשית, רגשית וכלכלית תמיכה עבור הנשים ולבני משפחתן מדרגה ראשונה, קרן נתמכת מתקציב המדינה ומביטוח לאומי ומכל הרשויות ומשרדי הממשלה .
סיוע אקדמי לבני משפחות נזקקות אשר עברו אירועים מסוג זה. דיור נאות או סיוע בדיור למשפחה שעברה אירועי אלימות קשים .
דמי מחייה או העדפה בתעסוקה .
לסיכום : לא חסר נשים נרצחות, מאוימות כל יום, או חוששות מלהתגרש ולבחור בבטחה בחיים חדשים, לא לחכות לרצח הבא.
אפריל 2022
עדות שנגבתה ע"י עמותת נשים נגד אלימות
פרויקטפצועי.ותיריבשיתוףעם 'נשיםנגדנשק'
אחד האירועים הזויים שחוויתי לאחרונה
מרכז גבעתיים, שעת ערב, אבי ואני בונים ארון של איקאה בסלון, בתי קוראת במיטה, ודפיקות עזות על הדלת מפרות את השקט. אבי פותח ולסלון נכנס בחור צעיר, לחוץ ומבוהל, מספר שיש מחבל בחוץ והוא רוצה אקדח.
בתי קופצת בבהלה, שומעת מחבל ומתחילה לבכות, הבחור מנסה להרגיע אותה, אני מנסה להבין מה לעזאזל קורה, הבחור מתלבט אם להשאר או לצאת, אני מודיעה שאני נועלת את הדלת, הוא שוב מבקש אקדח ומחליט לעזוב בלי אקדח (כאילו שאם היה ברשותי אחד, הייתי נותנת לו).
מציצה מהחלון, הפיצריה מולי ריקה, הבר מולי חצי מלא, יש התגודדות קטנה ברחוב, והתנועה כסדרה.
מרגיעה את בתי שהבחור התבלבל, שהכל בסדר, שזה בטח צמיג שהתפוצץ, מחבקת, מנשקת, ושוב דפיקה בדלת. הבחור חזר. מודיעה לו שהוא לא מוזמן, והוא עונה: התרעת שווא, סליחה.
שעה אחכ התברר שצמיג אוטובוס התפוצץ.
עמישראל על הקצה.
מזכירה לעצמי לנשום.
מאי 2022
"יש מישהו בבית" העירה אותי בת זוגי. שמעתי את סיבוב המפתח בדלת הראשית ולאחריו נקישת המנעול ורשרוש פתיחת הדלת. קמתי מהמיטה, האקדח בידי מוכן לפעולה. אכן. הדלת הראשית פתוחה לרווחה, יצאתי בשקט בשקט לגינה הקטנה. אוושה מוזרה עלתה מבין השיחים. אני מוכן לתגובה מיידית.
"אבא, נכון מותר לעשות פיפי על עץ הלימון"?
הסתרתי את האקדח מאחורי הגב. הרמתי את אורי בן ה-4 בידי. נישקתי אותו והחזרתי אותו למיטה. הוא נרדם מייד. אני ממש לא.
האסימון נפל לי עד הסוף. הפקדתי את האקדח במשטרה.
כשהייתי בתיכון (אולי בת 16-17) היה לנו מורה למתמטיקה שהיה מסתובב עם רובה בחגורה, נשקו הפרטי. לוחש שהוא מתנחל, אבל אני לא כל כך הבנתי את המשמעות של המילה אז. אני חושבת שזה הסביר לי שזה ״להגנה עצמית״ כי הוא ״גר באזור מסוכן״ ולכן זה הגיוני. הוא היה נחשב בין התלמידים (הבנים) כמורה נחמד, ואני קיבלתי את הנחת היסוד הזאת, למרות שאני תפסתי אותו כנרגן ולא מאוד נעים. מעולם לא קרה משהו מיוחד עם הרובה, הוא פשוט היה מאוד נוכח. ברמה שהייתי מזהה את אותו מורה במסדרון מאחורה כי הייתי מחפשת את הרובה על החגורה. זכור לי גם שפעם או פעמיים לקחתי עם אותו מורה טרמפ הביתה. זה היה מעשה נחמד מצידו, אבל בהסתכלות אחורה הייתי ילדה עם גבר זר חמוש באוטו.
נוכחות הנשק בבית ספר, לכן בעצם כל הזמן המורה החמוש היה מוקף ילדים ושאר צוות בית הספר.
היו קצת שיחות על זה בין תלמידים ברוח של בני נוער שבין חושבים שזה מגניב לבין צוחקים על זה ש״אם תפריע בשיעור המורה ירה בך״. מעולם לא היו איתנו שיחות עם אחד המבוגרים. בעיקר לא היתה לזה התייחסות בכלל.
אין ספק ששמתי לב לרובה ושמשהו בזה הפריע לי, אבל לא היו לי שום כלים להבין מה מפריע לי ולהתייחס לזה. אני חושבת ששכנעתי את עצמי שזה בסדר ובטוח כי הוא מורה, ו״מורים הם לא אלימים כלפי ילדים״, ואם יקרה משהו (כי פמפמו לנו את הנושא ה״בטחוני״) הוא יכול ״להגן עלינו״. בדיעבד מחשבה מסוכנת, כי הרי אם ״קורה משהו״ הוא לא חלק מהצוות הבטחוני ולא תודרך או אומן בשום צורה. לפי כך ממש עדיף שלא ישלוף את הרובה בשום נסיבות.
היום ברור לי שכל הסיטואציה הייתה מאוד מסוכנת. בכל רגע נתון המורה, או מישהו שעומד לידו, יכל לשלוף את האקדח וזאת סביב שרובה ילדים. זאת גם סיטואציה אבסורדית מבחינה פדגוגית שרק המערכת החינוך הישראלית יכולה להרשות.
בתקופת האוניברסיטה שלי (סביבות 2002) גרתי עם חברה באותו בניין, ברחוב רוחמה על גבול יפו-תל אביב. לכל אחת מאיתנו היתה דירת חדר פצפונת משלה. גרנו אחת מול השניה ורוב הזמן אפילו לא טרחנו לנעול דלתות כדי שיהיה לנו מעבר נוח אחת אל השניה, אפילו שעוד אנשים גרו בבניין. אותה חברה עבדה בחברת אבטחה והיתה מביאה את הנשק האישי שלה איתה לדירה. היא היתה מאוד אחראית, היתה מוודאה שהנשק נעול ומכניסה לכספת קטנה. עם זאת הבניין היה פרוץ למדי, וישב באמצע שכונה שנשמעו בה יריות באופן קבוע. הכספת הייתה קטנה ואין שום בעיה להרים אותה לבית המלאכה הקרוב ולפרוץ אותה. לדיירי הבית גם לא היה קשה להגיע לכספת אם ממש היו רוצים בכך. מחשבה שעלתה לי כל פעם שהזוג בסוף המסדרון היה רב, והגבר היה צורח וזורק דברים.
ברמת החוויה האישית, אני סמכתי על חברה שלי שהיא לא מסוכנת בשום צורה, אבל קשה לי לומר שהרגיש לי נורמלי או בטוח כל פעם שהיא הוציאה מחסנית כל פעם לפני שהיא נעלה את הנשק, בזמן שאנחנו מפטפטות על ענייני היום שלנו כשהיא חזרה מהעבודה. בנוסף היה לה בן זוג אלים, שמזל שלא ידע בכלל על הנשק.
אנשים בסביבה כנראה לא ידעו על קיומו של הנשק.
יש משהו מפחיד בעצם הנוכחות של הנשק, אפילו שמבחינתי הוא היה ״בידיים טובות״. עלה על דעתי גם שטעות יכולה להגמר באסון.
אני חושבת שאז ניסיתי לנרמל את נוכחות הנשק ולא לחשוב על זה יותר מדי. הרציונל היה ש״הייתי בצבא, זה לא שאני לא רגילה.״ או לפחות ככה הייתי אומרת לעצמי. אני חושבת שניסיתי להרגיל את עצמי לזה כי זה לא מצב שאני הולכת לשכנע את החברה שלי, עם הרקע והקשיים הכלכליים, להתפטר.
אחד מהפחדים שאני חיה איתם הוא הימצאות כמויות אדירות של נשק בכל מקום בו אני נמצאת. ראשית, בבית שבו כל אדם בעולם נח וחש בבטחה, לצערי בגלל השכנים המנסים בכל יום נשק חדש בשעות הלילה כדי לדעת אם יוכלו להשתמש בו, או לא. ובמיוחד בשעות הבוקר כשאני יוצאת לעבודה ורואה את ילדי השכונה משחקים בתרמילים שעל הרצפה!! הדבר הזה הוא הדבר שהפך אותי יותר מכל דבר אחר רגילה לכל הפחדים שבעולם.
פעם עבדתי כל הלילה עד שעות הבוקר הקטנות, ושמעתי קול מוזר של אופנוע. הסתכלתי מהחלון וראיתי שני בחורים עם קסדות של אופנוע ויורים אש חיה לכיוון בית קרוב.
הירי היה בשלושה צרורים מנשק אוטומטי.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מתקשר למשטרה, אף פעם על סמכתי על המשטרה, אבל התנהגתי באופן אוטומטי. אמרתי לעצמי ששני אלה יכולים בקלות להרוג ילד הישן בתוך הבית. המענה מהצד השני של הקו היה מפוהק לגמרי. בזמן האמת של האירוע, השוטרת חזרה ושאלה אותי לגבי פרטים. כלומר, אני הייתי מדבר איתה וקולות של ירי ברקע, והיא שואלת אותי מה הכתובת שבה יש אירוע ירי. אמרתי לה שאני רואה ניידת משטרה קרובה (אני גר ברחוב גבוה בחיפה הצופה על כל האזור שמתחתיי כמעט, ובאמת הייתה ניידת משטרה במרחק שני בלוקים ממקום הירי.)
אמרתי לשוטרת איתה דיברתי שיש ניידת בשדרות בן גוריון, לא הרחק ממקום האירוע, וכי אני רואה אותה בעיניי. אבל המענה כמובן נשאר מפוהק, ברמיזה של "אל תלמד אותי איך לבצע את עבודתי". הרגשתי שהאגו של השוטר/ת הוא גדול הרבה יותר מהאגו של כל זכר בעולם (אני זכר, אבל אף פעם לא הרגשתי שבנאדם יכול להיות כל כך בירוקרטי ומפוהק וחצוף בזמן שיש ירי.)
עם סיום השיחה, מסרתי לשוטרת מה הכיוון אליו ברח האופנוע, ועוד פעם: האופנוע נמלט לרחוב ישר, ובכיוון הנגדי הייתה ניידת משטרה שהתקדמה לכיוונו. הניידת הזו הייתה אמורה להיות הניידת שזומנה למקום האירוע. חשבתי לעצמי אם אני צריך להתקשר שנית ולדווח.
אבל, הכי מצחיק שהניידת עברה ליד הבית שבוצע הירי לכיוונו בלי שתעצור לידו, כי כנראה היא עברה שם במקרה. המשטרה הגיעה בטובה למקום כעבור רבע שעה.
אני בטוח שמי שירה את שלושת הצרורים ידע בדיוק עם איזה סוג של משטרה הוא מתעסק, והרגיש בנוחות יתר בעיסוקו.
לפני כשנה הייית בהפגנה קטנה של כ-15 א.נשים במתחם שרונה בת"א כנגד קורס של הטכניון על שיווק ומכירת נשק. בשלב כלשהו בהפגנה הגיע אדם, נראה בשנות ה-30 בחייו, והתחיל לצעוק עלינו. לא הבנתי בדיוק מה הוא אמר ברמת התוכן, אבל באופן כללי היה ברור כי הוא לא מתייחס אל התוכן של ההפגנה שלנו, אלא פשוט צועק עלינו בלי קשר לכלום.
אני ועוד כארבע פעילות עמדנו במעגל עם תופים ותופפנו כחלק מההפגנה ורוב הצעקות שלו היו מכוונות אלינו.
שלב כלשהו הוא התחיל להיות אגרסיבי יותר, לצעוק איומים ולרוץ לכיווננו בצורה מאיימת.
ואז הוא שלף אקדח.
בשלב זה כבר היה ברור שהוא לא לגמרי בריא בנפשו מההתנהגות שלו, כך ששליפת האקדח היתה גם מפתיעה, וגם מאוד מאיימת. ואפילו לא היה לנו ברור מה הוא רוצה מאיתנו. הוא נופץ באקדח קצת ונעלם, ואח"כ חשבנו על כך שסיכוי לא רע שלא היה מדובר באקדח אמיתי – אף אחד מאיתנו לא ראה אותו מספיק וב כדי להגיד. אבל עצם העובדה שזה הרגיש כמו משהו שיכול לקרות, וודאי עם מישהו לוקה בנפשו אי אפשר לאמוד את התוצאות האפשרויות, זה היה מאוד מאיים.
נסעתי פעם עם הבן שלי לבאר שבע לתערוכת דינוזאורים.
זה נדחה ונדחה ונסענו ביום האחרון של התערוכה, יום א' בבוקר. מצאנו את עצמנו ברכבת מלאה עד אפס מקום.
ישבנו בקרון [הרכבת] על הרצפה, כשסביבנו מלא חיילים עם רובים מכוונים מטה.
תחושה לא נעימה בכלל.
כששירתתי בקרייה [הצבאית] היה לי ידיד שסיפר שירה ברגל שלו כדי לעזוב את השירות
אני גרה בישוב יהודי, בין 2 כפרים ערבים (זרזיר ועילוט) שבהם יש הרבה נשקים לא חוקיים.
מגיל קטן אני מכירה טוב את רעש הירי מהחתונות, ותמיד קולות אקדח נתפסו עבורי כמשהו חיובי, סימן לאירוע או חתונה.
לפני זמן מה נשמעו בישוב שלי יריות, מכיוון עילוט, ואחריהם צעקות ובכי נוראי..
נרצחו 2 בני אדם, צעירים, בריב בין כנופיות.
את הילדים מעילוט אני לא מכירה, אבל באותה תקופה הייתי רכזת נוער בישוב שלי, ולשמוע ילדים בגילאי יסודי ותיכון מדברים על הרצח שהם שמעו וחוו כל כך מקרוב, אין ספק שזה השאיר לי (ובטוח שגם להם) צלקת בלב.
במהלך ההתמחות במשרד עורכי דין בירושלים קולגה נהג להביא נשקו למשרד ולהניח אותו על שולחן העבודה. איך שאני מרימה את הראש ממסך המחשב אני רואה את הנשק מול העיניים, כמעט כל יום למשך שנה שלמה.
עד שבסופו של יום אמרתי שזה מפריע והוא נימק את הדבר בטעמי בטיחות, כשהוא עושה בדיחות על קורבנות מלחמה "שהרג".
לא זוכרת את התחושה אבל הייתי באי-נחת מתמשך.
במשרד של 50 עובדים/ות בערך, כולם יהודים, אף אחד/ת לא העיר לו על התנהגות פסולה.
שנים לאחר מכן סחבתי את החוויה ורק בתום עשור הבנתי שחוויתי אלימות.
כשהייתי נערה בגילאי 15-18, אחי היה בצבא, וכשהוא היה מגיע לסופ"שים הוא היה עם נשק.
זה היה נורמלי לחלוטין שהוא נכנס עם הנשק הביתה
ושכל עוד הוא בבית יש נשק בבית.
הוא היה שם אותו בחדר שלו, האמת שאני לא בטוחה אפילו איפה, או אם היה נעול…
הייתי סטודנט בלימודי חשמל באוניברסיטת תל אביב.
בחוג ללימודי הנדסת חשמל במסגרת תרגול מעבדה אחד המדריכים שהנחה קבוצת סטודנטים היה מגיע בלבוש אזרחי לשיעור כשהוא מניח את אקדחו צמוד לאגן, חשוף ותלוי על המכנס בצורה שהיה אפשר לראות ולחוש.
הקורס נמשך סמסטר שלם, בתדירות של אחת לשבועיים הייתי נאלץ להיתקל במדריך. אף אחד לא הסביר את המחזה שהרגיש מוזר בעיניי . אף פעם לא דיברתי על הנושא עם אחרים מהכיתה .
עד היום אני סוחב בזיכרוני את החוויה המאיימת הזו שנראתה בלתי טבעית לסצנה האקדמית ובכלל.
לא ברור לי למה מדריך סטודנטים צריך להסתובב עם נשק בקמפוס?
הייתי נתקף בתחושת גועל כל פעם שהייתי בשיעור. אני כערבי התפיסה שלי היא שכל חמוש רואה בי אויבו. וזה בד"כ מתחבר לחיילים שבאיזשהו אופן התרגלנו שהם עם נשק אבל אנשים באזרחי זה עדיין מעביר מסר שאפילו האזרחים כמוני כשהם חמושים אז הם נגדי. בחוויה שלי המדריך תובע במרחב שלי כוח יתר כדי להגן על עצמו מ"הערבי" , זאת אומרת אני הופך בכוח "לאויב" – בגלל שאני ערבי זה מזעזע אותי.
למה הוא מחזיק את הנשק?!
המסר נתפס שהוא מחזיק נשק כי סביבו יש ערבים ופלסטינים ומהם צריך להתגונן, הוא מפגין כוח ומפר את האיזון והשקט במרחב המשותף והאזרחי. במיוחד שלא מדובר באקדח של מאבטח/שוטר וכו' שהאקדח ניתן במסגרת העבודה שלו.
כשהייתי חייל, ממש מעט זמן אחרי שהתגייסתי, קרא לי חבר של המשפחה אליו לשיחה. אותו חבר הוא ערבי, בן אדם מקסים וממש לא עבריין, אבל כנראה שהיו לו כמה יריבים בעולם. התייצבתי אצלו מיד, כי מאוד אהבתי אותו, ואני עדיין מאוד אוהב.
אמר: "אנחנו מאוד גאים בך. אני מכיר אותך מאז שאתה ילד, ועכשיו סוף סוף התגייסת לצבא וזה מאוד משמח אותי".
כאן התחלתי לחשוד. בכל זאת לא מדובר היה באדם ציוני גדול.
ואז הוא המשיך : "אתה לא חייב לענות לי מיד, אבל אני רוצה שתדע ותזכור שאני מציע לך עסקה- M16 תמורת 16,000 דולר".
הייתי בשוק. "מה?!"
אמר: "תביא לי M16 מהצבא, ואני אתן לך 16,000 דולר. תעשה את זה מתי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה. ההצעה שלי תהיה בתוקף".
בתשובה: "אה.. אני לא יודע אם זה אפשרי…" גימגמתי.
הייתי די מובך מההצעה. בכל זאת מדובר בבנאדם שמכיר אותי מילדות ואני מאוד מעריך.
אמרתי: "אני חושב שאם אני אקח נשק ולא אחזיר, מישהו יעלה על זה…" לא שהייתי עושה את זה בכל מקרה, אבל להגיד לבחור שהוא השתגע לא היה במקום.
אמר: "אתה ילד חכם. אתה תמצא דרך. אולי לפני שתשתחרר". הוא הפציר בנימוס. "אבל אם אתה לא רוצה אתה לא חייב. תעשה את זה מתי שאתה רוצה". נרגעתי. "אבל אם M16 זה גדול אליך, תביא כדורים. על כל כדור תקבל דולר".
כךפספסתיאת "ההזדמנות" להפוךלסוחרנשק.
אני מאמין שאותו חבר של המשפחה הסתדר בסופו של דבר.
עוד יום בתאטרון האבסורד הישראלי.
אדם נכנס עם M16 למשחקיה של פעוטות, ולא רק זה אלא גם משאיר אותו על הרצפה [בחדר אחר] בלי השגחה בזמן שהוא משחק עם הילד שלו.
אני מנסה להסביר למנהלת המקום ולהורות האחרות שזה מסוכן, הן לא מצליחות לרדת לסוף דעתי ומחליפות ביניהן מבטים שאומרים ״מי זאת המשוגעת הזאת? מה היא רוצה?״ לי הן עונות שבטח יש לו רשיון. אני שואלת אם הן בדקו את הרשיון שלו (הן לא מכירות אותו ואין שומר בכניסה), ושואלת גם האם הן יודעות כמה mass shootings בוצעו על ידי אנשים עם רשיונות נשק, והאם הן מודעות למחקרים על כמויות הנפגעים בישראל בתאונות נשק שמוחזק בבתים.
הן בוהות בי בשוק, די קל להבין שהן מפקפקות בבריאותי הנפשית. אני הולכת.
פורסם בפייסבוק ביום 4.4.2018
חפץ חשוד !
ידידתי פאטמה בחורה בת 20 ערבייה מבאקה אלג'רבייה , עם חיג'אב (כיסוי ראש) , סטודנטית לאמנות רב תחומית בשנקר , נסעה היום בקו 1 בת"א לסידורים , באיזשהו שלב האוטובוס עצר לעשר דק' בגלל עבודות חפירה שביצעו ברחוב , באוטובוס הייתה מזוודה בודדת שעמדה בצד , ואף איש לא עמד לידה , ופאטמה עמדה באיזור של המזוודה , היה איש מבוגר באוטובוס ששם לב למזוודה והתחיל לשאול למי המזוודה הזאת , אבל אף אחד לא ענה , ופתאום העיניים התחילו להסתובב לכיוון פאטמה !
מפה מתחיל הסיפור , לאט לאט התחילו לרדת עליה ולשאול אותה אם המזוודה היא שלה או לא ! והאם זאת פצצה או לא ! , ונהיה כל העניין אגרסיבי באוטובוס ! מישהו קרא לה מחבלת ! פאטמה הייתה בהלם ! ולא ידעה איך להתנהל עם המצב הקיים ! , אף אחד לא בא לקחת את המזוודה שלו , שהיא לא שייכת לפאטמה , והמצב באוטובוס נהיה יותר ויותר קשה ומסוכן ! קראו לה מחבלת וחשדו בה הנוסעים , עד שהתקרב חייל שנסע באוטובוס והרים נשק לפנים של פאטמה ! בת ה 20 , הסטודנטית לאמנות ,!
כך נהיה חופשי להרים נשק בפנים של אזרחים ! ועוד באוטובוס , במקומות ציבוריים !
וגם נהיה חופשי ורגיל לחשוד בבחורה שהיא מחבלת ! רק בגלל שהיא עם כיסוי ראש ! נהיה חופשי לשנוא ולהיות גזענים !
היו 10 דק' מגיהנום שפאטמה הייתה חייבת לעבור אותם רק בגלל שהיא ערבייה , עד שבחורה אתיופית הגיעה מהצד השני של האוטובוס וסוף סוף אמרה שהמזוודה היא שלה !
לא רוצה להגיב ! או להגיד מה דעתי על כל הסיפור הזה שפאטמה סיפרה לי בטלפון ! הייתה בהלם ! לא בכתה ולא צרחה ! היא פשוט סיפרה לי את הסיפור בשיא השקט והרוגע , עוד לא מתפקדת את הסיפור שהיא חוותה , ובצדק ! בלתי אפשרי לעקל , שאנחנו בתור אזרחי המדינה , ב 2018 , בתל אביב "השמאלנית והדימוקרטית " ; עדיין חיים את השנאה , את הגזענות , סובלים , ונתקלים בסיפורים כאלה בכל יום מהחיים שלנו . רק בגלל שאנחנו ערבים .
צריכים להתבייש !
אני זוכרת סטודנט לפני כשלושים שנה, דרוזי ששירת נדמה לי במשמר הגבול, היה בא לכיתה עם אקדח.
מאוד לא אהבתי את זה אבל אני מתביישת לומר: לא התערבתי.
באוניברסיטה במחלקה שאני לומדת בה יש סטודנט שמגיע באופן קבוע עם אקדח מוסתר מתחת לחולצה. שמתי לב לזה רק בשיעור האחרון לסמסטר. אחרי חופשת הקיץ הוא חזר כמתרגל ויושב איתי במשרד, כשהאקדח תמיד איתו. ראשי המחלקה, וגם תלמידים אחרים הסבירו לי שאין מה לעשות היות שחוקי האוניברסיטה לא אוסרים על נשיאת נשק.
חשבתי על סטודנטית שננזפה שהשאירה כלי אוכל בחדר משותף באותו מתחם – אני מניחה שגם זה לא מצויין בתקנון האוניברסיטה, אבל זה הפריע לסטודנטים. לא ידעתי איך לקבל את זה שהפרעה מסוג כלי אוכל היא משהו שגורר נזיפה, בזמן שעם הפרעה מסוג כלי נשק קטלני אין מה לעשות.
יזמתי איתו שיחה כדי להסביר את הקושי שלי ולשאול אם יש אפשרות שלא ייכנס עם הנשק למתחם. הסטודנט הסביר לי שאני צריכה לקבל דברים שזרים לעולם שלי כמו שהוא מקבל דברים שזרים לעולם שלו, כמו בנות שמתלבשות בלבוש חשוף.
לצערי, עד כה לא הצלחתי לשכנע איש במערכת שכלי נשק מביא עמו סכנה שאין לי דרך להתמודד איתה, כשאני נאלצת לסמוך על המצב התודעתי והנפשי של אדם שאני לא מכירה ושמרשה לעצמו להעיר לי על חוש האופנה של בנות המחלקה.
לצערי, הזכות של אדם אחד לשאת נשק מקבלת עדיפות על פני הזכות לביטחון של כל הסביבה.
בתור ילדה קטנה גדלתי עם אקדח בבית. גילינו אותו במקרה בארון. ובהתחלה לא סיפרנו להורים. זה היה מפחיד אבל זה גם היה מסעיר.
מדי פעם היינו מוציאים ומסתכלים עליו, עד שסיפרתי להורים. ואמא שלי כעסה על אבא שלי, ובמשך כמה שנים זה היה ויכוח מאוד רציני בבית עד שבסוף אבא שלי הסכים להחזיר אותו.
זה היה אקדח, אבא שלי היה בצבא.
כששירתתי בקרייה לפני שנים מדי פעם הייתה לי תורנות שמירה שם בלילה. עם רובה ששקל שלושה ק"ג. מאז זה הפך לקנה המידה שלי למשקל מעיק – איך זה מרגיש לסחוב שלושה ק"ג לאורך זמן.
בהתחלה זה לא נראה כבד, אבל אחרי זמן מה כן…
כשנולד לי תינוק במשקל 3.2 ק"ג נזכרתי בקנה מידה הזה לסחיבה…
שהייתי בבית ספר יסודי ידעתי איפה אבא שלי מחביא את האקדח הפרטי שלו.
הוא היה בעיקר יוצא איתו למטווחים ולוקח אותו כשהיינו יוצאים לטיולים ארוכים באוטו.
הוא היה במדף העליון בארון הבגדים של ההורים שלי.
הייתה לי חברה טובה שתמיד הייתה אצלי…
כשלא היה אף אחד בבית היינו מוציאות את האקדח מהמחבוא ומשחקות בו.
אני לא יודעת אם הוא היה טעון או לא.
היינו בכיתה ב' ולדעתי משחקי האקדח נמשכו עד כיתה ד'.
אני זוכרת את זה כמשהו כיפי, מן הסתם כי לא קרה אסון.
כשהייתי בתיכון אחותי גילתה שיש לאבא שלי אקדח במגירה ליד חדר השינה של ההורים. היא הראתה לי. לא דיברנו על זה עם ההורים.
אני מיילדת, בת 42 , מצפון הארץ עובדת בבית חולים.
בבתי חולים במחלקת לידות אסור להיכנס עם נשק לתוך המחלקה.
אישה בהריון עברה לידה ראשונה, בן זוגה חייל, היא התקשרה אליו והוא כפי שזכור לי היה בבסיס באזור הדרום ומשם הגיע לביה"ח במדים מלווה בנשק ותיקו הצבאי. הוא נכנס לחדר לידה, האישה כבר ילדה, הוא התעלף כנראה מרוב שמחה/עייפות לא ברור לי למה. הצוות הרפואי נאלץ לתת לו סיוע ראשוני כשהוא מעולף על הרצפה והנשק מעליו מכסה את רוב חלקי גופו מה שהקשה לתת לו עזרה ראשונה.
אוטומטית הרמנו אותו על המיטה עם הרובה שהחזיק, הכנסנו לו עירוי נוזלים והצוות טיפל בו כשהנשק עליו. למזלו הוא התעורר מהר ולא איבד הכרה להרבה זמן.
מאוד קשה לטפל באדם כשהנשק נשוא על גופו, לא התקרבנו לרובה, עבר בדעתנו להוציא את הנשק אך לא ידענו אם טעון או לא וכמה זה מסכן אותנו במיוחד שכל הצוות היה מהאוכלוסייה הערבית ולאף אחד אין רקע בכלי ירייה.
להסתובב עם נשק זה מסוכן וחוסם טיפול וסיוע רפואי בחולה.
באותו רגע נבהלתי כנותנת סיוע רפואי, במיוחד שהייתי המיילדת האחראית על האישה שעתה ילדה לבן זוגה החמוש והמעולף!
אני נשואה לאיש צבא, טייס בחיל האוויר. לקראת סיום קורס הטיס או קצת אחרי שהוא סיים הוא אמר שהציעו להם לחתום על אקדח ולצאת עם אקדח הביתה. הייתי בהלם שהעלו להם את האפשרות הזו בכלל.
מדי אמרתי שמבחינתי זו לא אפשרות שהוא יצא עם אקדח הביתה, ושאלתי כמה מחבריו החליטו לחתום על אקדח ולצאת איתו הביתה, הוא ענה שמות רבים. התרעמתי על כך שהם לא כשירים לשאת אקדח ויכולים לעשות יותר נזק מתועלת, הוא הסכים בעניין המיומנות וכששאלתי על ההכשרה שניתנה להם תשובתו היתה "ירינו עם אקדח במטווח".
חוסר האחריות מנתינת אקדח למישהו שאינו מיומן בנשיאת והדהימה אותי אז. כמה התנשאות, לחשוב שמכיוון שהם אנשי צבא הם ידעו "לתפעל אירוע חבלני" מבלי שיש בידיהם את המיומנות הנדרשת.
בפרספקטיבה של כמה שנים שעברו מאז, אני נדהמת גם מהקלות בה הוכנסו מספר לא מועט של אקדחים למרחב האזרחי ולמרחבים הפרטיים והביתיים .הנחמה המועטת שיש לי מהסיפור היא שלאחר מספר חודשים מרבית מחבריו של הזוג שלי החליטו להחזיר את הנשק, כי ההשגחה עליו בבית לפי הכללים היתה להם מסורבלת מדי.
לפני עשור או יותר שנים נודע לי שמישהו מהרחוב שלנו שאני לא מכירה נרצח בירייה (אז אפילו לא ידעתי איפה וחשבתי שזה קרה בשכונה). ידעתי פחות או יותר לזהות את אשתו, אחרי ששכנים סיפרו לי במי מדובר. אותו עצמו אני לא חושבת שראיתי אי פעם. אם כן, לא זכרתי אותו.
הסיפור שהסתובב היה של אולי קשר אהבה של אשתו ליורה או משהו דומה.
אף פעם לא ביררתי פרטים ואני לא בטוחה אם או איך אפשר לברר כאלה. אין לי מושג מה קרה ליורה.
האשה המשיכה לגור בשכונה למשך כמה שנים אחר כך. בהמשך הפסקתי לראות אותה.
האירוע היה בשכונת נווה ישראל בהרצליה שהיתה ידועה במשך הרבה שנים בתור "שכונה של פושעים". מה שמכה בי בעוצמה במבט לאחור הוא עד כמה אני הרגשתי רחוקה ומוגנת מהאירועים האלה. עד כמה הרגשתי שהם בעצם לא נוגעים לי ולא מאיימים עלי.
לפני -10-15 שנים
ירי על פעיל מפלגה שתלה מודעת בחירות, אני לא זוכרת אם לבחירות המקומיות או הארציות. הירי אירע בתוך השכונה שאני חיה בה, ליד לוח מודעות.
האירוע פורסם בעיתון. לא שמעתי את הירי.
"כל השכונה ידעה" שהיורה הוא קרוב לוודאי חבר משפחת פשע שחיה בשכונה.
האירוע היה בשכונת נווה ישראל בהרצליה שהיתה ידועה במשך הרבה שנים בתור "שכונה של פושעים". מה שמכה בי בעוצמה במבט לאחור הוא עד כמה אני הרגשתי רחוקה ומוגנת מהאירועים האלה. עד כמה הרגשתי שהם בעצם לא נוגעים לי ולא מאיימים עלי.
לפני כמה שנים במהלך יום ניקיון ושיפוצים במשרד של העמותה שניהלתי, נכנסו לנקות מחסן שהיה עמוס בדברים ושמעולם לא ידענו מה יש בו. כשפינינו את המחסן ראינו שיש חלון מהבית הסמוך אל תוך המחסן שלנו. על הסורגים של המחסן היתה תלויה שקית בד (מהצד שלנו). ניגשתי להוריד את השקית ואז הרגשתי שיש בה משהו מאוד כבד. פתחתי בזהירות וראיתי שם אקדח. עד אותו רגע מעולם לפני כן לא ראיתי מקרוב אקדח אמיתי.
נבהלתי מאוד. קראתי לשותפה שלי בניהול, הראיתי לה וחשבנו ביחד מה לעשות. היה ברור לנו שהאקדח שייך לשכן או למישהו מהמשפחה שלו ושהם החביאו אותו במיקום הזה בכוונה כדי שלא יתגלה או לא ישוייך אליהם אם יתגלה. התלבטנו אם להתקשר למשטרה. לא רצינו בעיות עם השכנים שבאחת הבנו שהם בעולם הפשע. אבל לא רצינו לשאת באחריות של להתעלם מזה ולהשאיר את האקדח שם.
שאר חברי הצוות התחילו להבין שמשהו חשוד קורה במחסן וגם זה היה קשה – כי בדמיון שלי, כמה שפחות אנשים ידעו ככה יותר טוב בשבילם.
בסוף כן הזמנו משטרה וביקשנו שיבואו בשקט ובמסווה אבל הם באו בכוחות גדולים בכמה ניידות, מה שבעצם הגביר את החרדה שלנו. השוטר שצעק "מי הזמין משטרה" עוד יותר הבהיל אותנו, כי עכשיו כל השכונה יודעת שאנחנו ה"מלשינים", ותהינו מה יקרה כשהשכן יגלה שהאקדח שלו נעלם.
במקביל התחלתי לחשוב על כל האנשים שמסביבי ומי מהם ראה בעבר נשק או אפילו החזיק נשק וירה בו. מכיוון שעבדתי בארגון דו לאומי הבנתי שכל היהודים שעובדים איתי שהיו בצבא חוו משהו שכל כך רחוק ממני ומחווית החיים שלי.
הכפר שלי ראמה כל הזמן מפוצץ בנשק, בעיקר נשק של כנופיות ונשק מוברח מהצבא. עשרות מקרי רצח, עשרות פשעים קרו מול העיניים ומתחת לאף של המשטרה, כל פעם בקובע אחר, פשע מאורגן, גזענות, אגו, מיזוגניות ו"כבוד". איך מודדים כבוד? ומי יכול לפגוע בכבוד האחר אלו שאלות שאני לא יודעת לענות עליהם, אני כן יודעת שבכפר שלי מחזירים כבוד שנפגע לפי כמות הכדורים שנורו לעבר הצד השני, שלרוב זה האישה, השותף לעבודה, המתחרה, או אפילו השכן…
בראמה ראיתי שני מקרה רצח מול העיניים שלי, מול הבית וברחוב הראשי. לפחות 30 פעם קמתי מהשינה בגלל רימונים וירי בשכונה. יש לי אינספור סיפורים. כשהייתי בת 5 נאלצתי לברוח מהבית כי חמושים רעולי פנים הכינו את הסביבה לקרב, בתור ילדה שלא הבינה מה קורה בחוץ ומתי תוכל לחזור לבית שלה, בכיתי ובכיתי וכלאתי עצמי בשירותים אצל השכנים מלא זמן.
בגיל 7 ראיתי מהחדר שלי חמישה חמושים עם רימונים. הם זרקו אותם לכיוון הבית. ברחנו לשכנים. לא היינו מטרה כי עשינו משהו לא נכון, אלא כדי שנפחד, כדי שאחרים יפגינו שליטה באזור. בשכונה אחרת לדוגמא שרפו שורה שלמה של מכוניות, בשכונה אחרת נרצחו 3 בחורים צעירים בטווח של כמה חודשים כי היו במקום הלא נכון בשעה הלא נכונה! בעצם אני זוכרת מי נרצח בכל שכונה ושכונה… הסיפורים האלה, התמונות בחלק מהמקרים, והדממה והפחד בכפר בעקבותיהם חרוטים בזכרוני כאילו קרו עכשיו, איך מחלימים מטראומות כאלה?
הכי הזוי – כשישבנו המשפחה בחוץ בחצר שלנו, ועברו קבוצה של חמישה בחורים עם קפוצ'ונים. הם זרקו משהו בפחים ואמרו ערב טוב, ועוד קבוצה של 6-7 רצה אחריהם, עם קפוצ'ונים. אני הלכתי לזרוק זבל וראיתי משהו מפחיד. אבא שלי אמר: אל תגעי, ולא התקשר למשטרה. היו שם 10 חתיכות כלי נשק. חזרנו לשבת. אחרי שעתיים הקבוצה הראשונה חזרה, לקחו והלכו. מה את יכולה לעשות? את גמורה אם קוראת למשטרה. אם את נוגעת – את גמורה.
זה לחיות עם זה כל יום. אמא שלי הותקפה בגיל 40 כי רצו לגנוב ממנה כסף. זה אומר כל בוקר לבדוק אם שמו לך מטען בבית.
כיום אני לא יכולה להיות נוכחת באותו חדר עם כלי נשק בשום אופן. גם לא לשבת מול חייל. כי זה מזעזע אותי, הגאווה שבה גברים מחזיקים כלי נשק פשוט מגעילה אותי! הם אפילו לא טורחים להסתיר או להפגין רגישות כלפי הסביבה שלהם.
כך גם בחיפה ותל אביב, אלימות, נשק. בעבר הייתי יכולה להרביץ למישהו שמטריד אותי לפנות בוקר. היום אני מפחדת שיוציא נשק מהאוטו וירדוף אחרי הביתה. פעמיים קרה שתקפו חברות שלי עם כלי נשק. מישהו תקף את החבר שלי. אין מקום בטוח. חיפה כבר לא בטוחה. חייבים לעבוד על הבעייה של סמים ואלימות. יש שבעה ארגוני נשים פלסטיניים ולא עושות כלום כשבחורות לוקחות קוק, מתעלמים מזה. זה הכל קשור – סמים ואלימות.
גדלתי במשפחה צבאית וחונכתי בבית ספר למשטרה ברוסיה. כשהייתי בן 17 משפחתי הייתה עליה בלתי מוצלחת לישראל. את אשתי דאז היכרתי ברוסיה והיא עלתה איתי לארץ.
באותה התקופה התגייסתי לצבא.
במסגרת גיוסי לצה"ל נבדקתי על ידי פסיכיאטר, משלא הייתי בקיא בשפה העברית הבדיקה התנהלה באמצעות מתורגמנית. אחר כך שוחררתי מהצבא על סעיף נפשי בלי מעקב המשך נפשי.
גם אחי עשה אותה דרך, משאובחן בצבא ושוחרר על סעיף נפשי (21) חד משמעי. למרות ידיעה זו, הוא עסק כמאבטח והחזיק בערך 4-5 שנים בנשק אף אחרי שנודע למקום עבודתו על אשר עשיתי – יריתי בזוגתי לשעבר.
מצבי הנפשי אחרי הגירושין היה קשה, הרגשתי שאני מפסיד במשחק הגבריות. מבחינתי לפרק נישואין זה להפסיד מול כולם כולל משפחתי. אפילו שלהיות בזוגיות היתה מלחמה עבורי והתגרשתי מרצון, אך המשמעות של להיות גבר היתה להיות אלים.
האירוע הקטלני התרחש אחרי כמה שבועות שקיבלתי את האקדח כמאבטח בסיום קורס המאבטחים, הגעתי לדירה של גרושתי. יצרתי את הסיטואציה ושיקרתי לגרושתי שיש לי מחלת לב אך היא המתמחה בביולוגיה, לא האמינה לי ונתגלע סכסוך בסופו שלפתי את האקדח ויריתי.
במקום האירוע בבית היו זוג חברים שלנו, שכנראה זומנו כדי לשמר על אווירה רגועה ובשלב מסוים עזבו את הבית. כעסתי ויריתי לעבר הדלת הסגורה בעודם מאחוריה וכך למעשה הרגתי את חברי הטוב ב-9 יריות. הוא מת במקום. כדור ריקושטי פגע בגרושתי בחזה. אחרי שהבנתי את אשר עשיתי כיוונתי את האקדח לכיוון הלחי שלי בזווית 90 מעלות ויריתי בעצמי כמעשה התאבדות שלא הצליח.
באותו יום של האירוע ולפני מספר שעות התפטרתי מעבודתי אחרי ששיקרתי שיש לי תירוץ רפואי. למרות זאת האקדח של העבודה נשאר בחזקתי למרות הידיעה בדבר ההתפטרות והסכסוך עם גרושתי. בעבר, האחמ"ש שידע על המתרחש בחיי האישיים פנה אלי ואמר "אני יודע שאתה לא מאלה שיורו באישה ויתאבדו אחר כך"!
כולם ידעו שהאירוע הולך להגיע , הכתובת היתה על הקיר ואני הייתי במצוקה. משער כי כנראה לא רצו לפגוע בי ובפרנסתי במקום העבודה.
בחברת האבטחה בה עבדתי באותה שעה ידעו שאני עובר הליכי גירושין ולמרות שהחוק היה להפקיד את הנשק בכספת במקום העבודה החברה הנחתה אותנו לקחת את הנשק הביתה ולהסתיר אותו שלא יראו (לאחר שנפלה טעות בכספת ושומר יצא עם שני אקדחים שאחד שכח בתיק הגב). מעולם לא בדקו אם יש לנו כספת בבית ולי לא הייתה.
לפני האירוע, עבדתי במספר חברות אבטחה ובכולם קיבלתי רישיון לנשק. בחלק מחברות האבטחה לא עברתי בדיקה נפשית בכלל, באחרים דווקא עשו בדיקה פסיכיטארית והאירוניה שיצאתי בריא! עברתי את האבחונים בהצלחה כי המחלה ממנה אני סובל/ת היא דיספוריה מגדרית זו לא מחלת נפש אלא הקונפליקט הפנימי בין זהות מינית ומגדרית.
לפני האירוע, באמצע שנות האלפיים עבדתי כמאבטח בישראל והייתי עד למקרים רבים בהם מאבטחים היו חמושים גם כשלא דיברו את השפה העברית בכלל מלבד "יש נשק?"; הגיעו שיכורים לעבודה; שלפו נשק כי נהגי רכב אשר סירב לפתוח תא מטען; סבלו מנכויות פיסיות והיו ללא כושר מתאים ; גם במטווחים עברו את ההכשרה מבלי שהיה להם יכולת קליעה ועוד.
כעקרון נגישות האקדח היא שאפשרה את האירוע בכל פרטיו וכפי שקרה. למעשה, היה לי יותר קל לסגור את הדלת של הבית ובצע את הירי מעבר לדלת תוך כדי שאני מסובב את הראש כדי לא לראות. אני מאמין שבחיים לא הייתי הורג אדם בסכין מהמטבח לדוגמא. אני מפחד מדם. חצי שנה לפניה אירוע היה לי סכסוך וויכוח גדול עם גרושתי ולא פגעתי בה, אז לא הייתי חמוש.
כיום אני יודע – אחרי שהפסיכיאטרים אמרו – שהיו לי הפרעות נפשיות קשות במערכות יחסים מורכבות עם ההורים, וכי פיתחתי רגשות אשם מורכבים כלפי עצמי. בנוסף, אנשים אלימים הם מניפולטיביים גם אם יעשו להם בדק סוציאלי או פסיכיאטרי היו עוברים אותו, עובדה שאני עברתי את המבדק הפסיכיאטרי של חברת האבטחה אך בדיקת עומק הייתה מגלה את התסבוכת הנפשית ממנה סבלתי.
הרצח היה מבחן הגבריות שלי, מה שכולם רצו שאני אהיה!
מנגנון משלוח העדות מאפשר לך להעלות עדות באופן אנונימי, וגם אנו לא נדע את פרטי השולחת
*לאחר לחיצה על הכפתור סמנו את התיבה בטופס לתרומה חודשית
לחצו להורדה - נייר עמדה פורץ דרך שנכתב בתהליך למידה ודיאלוג בין רופאים לזכויות אדם והאקדח על שולחן המטבח
