גדלתי במשפחה צבאית וחונכתי בבית ספר למשטרה ברוסיה. כשהייתי בן 17 משפחתי הייתה עליה בלתי מוצלחת לישראל. את אשתי דאז היכרתי ברוסיה והיא עלתה איתי לארץ. 

באותה התקופה התגייסתי לצבא. 

במסגרת גיוסי לצה"ל נבדקתי על ידי פסיכיאטר, משלא הייתי בקיא בשפה העברית הבדיקה התנהלה באמצעות מתורגמנית. אחר כך שוחררתי מהצבא על סעיף נפשי בלי מעקב המשך נפשי. 

גם אחי עשה אותה דרך, משאובחן בצבא ושוחרר על סעיף נפשי (21) חד משמעי. למרות ידיעה זו,  הוא עסק כמאבטח והחזיק בערך 4-5 שנים בנשק אף אחרי שנודע למקום עבודתו על אשר עשיתי – יריתי בזוגתי לשעבר. 

מצבי הנפשי אחרי הגירושין היה קשה, הרגשתי שאני מפסיד במשחק הגבריות. מבחינתי לפרק נישואין זה להפסיד מול כולם כולל משפחתי. אפילו שלהיות בזוגיות היתה מלחמה עבורי והתגרשתי מרצון, אך המשמעות של להיות גבר היתה להיות אלים. 

האירוע הקטלני התרחש אחרי כמה שבועות שקיבלתי את האקדח כמאבטח בסיום קורס המאבטחים, הגעתי לדירה של גרושתי. יצרתי את הסיטואציה ושיקרתי לגרושתי שיש לי מחלת לב אך היא המתמחה בביולוגיה, לא האמינה לי ונתגלע סכסוך בסופו שלפתי את האקדח ויריתי. 

במקום האירוע בבית היו זוג חברים שלנו, שכנראה זומנו כדי לשמר על אווירה רגועה ובשלב מסוים עזבו את הבית. כעסתי ויריתי לעבר הדלת הסגורה בעודם מאחוריה וכך למעשה הרגתי את חברי הטוב ב-9 יריות. הוא מת במקום. כדור ריקושטי פגע בגרושתי בחזה. אחרי שהבנתי את אשר עשיתי כיוונתי את האקדח לכיוון הלחי שלי בזווית 90 מעלות ויריתי בעצמי כמעשה התאבדות שלא הצליח.

באותו יום של האירוע ולפני מספר שעות התפטרתי מעבודתי אחרי ששיקרתי שיש לי תירוץ רפואי. למרות זאת האקדח של העבודה נשאר בחזקתי למרות הידיעה בדבר ההתפטרות והסכסוך עם גרושתי. בעבר, האחמ"ש שידע על המתרחש בחיי האישיים פנה אלי ואמר "אני יודע שאתה לא מאלה שיורו באישה ויתאבדו אחר כך"! 

כולם ידעו שהאירוע הולך להגיע , הכתובת היתה על הקיר ואני הייתי במצוקה. משער כי כנראה לא רצו לפגוע בי ובפרנסתי במקום העבודה. 

בחברת האבטחה בה עבדתי באותה שעה ידעו שאני עובר הליכי גירושין ולמרות שהחוק היה להפקיד את הנשק בכספת במקום העבודה החברה הנחתה אותנו לקחת את הנשק הביתה ולהסתיר אותו שלא יראו (לאחר שנפלה טעות בכספת ושומר יצא עם שני אקדחים שאחד שכח בתיק הגב). מעולם לא בדקו אם יש לנו כספת בבית ולי לא הייתה. 

לפני האירוע, עבדתי במספר חברות אבטחה ובכולם קיבלתי רישיון לנשק. בחלק מחברות האבטחה לא עברתי בדיקה נפשית בכלל, באחרים דווקא עשו בדיקה פסיכיטארית והאירוניה שיצאתי בריא! עברתי את האבחונים בהצלחה כי המחלה ממנה אני סובל/ת היא דיספוריה מגדרית זו לא מחלת נפש אלא הקונפליקט הפנימי בין זהות מינית ומגדרית.

לפני האירוע, באמצע שנות האלפיים עבדתי כמאבטח בישראל והייתי עד למקרים רבים בהם מאבטחים היו חמושים גם כשלא דיברו את השפה העברית בכלל מלבד "יש נשק?"; הגיעו שיכורים לעבודה; שלפו נשק כי נהגי רכב אשר סירב לפתוח תא מטען; סבלו מנכויות פיסיות והיו ללא כושר מתאים ; גם במטווחים עברו את ההכשרה מבלי שהיה להם יכולת קליעה ועוד. 

כעקרון נגישות האקדח היא שאפשרה את האירוע בכל פרטיו וכפי שקרה. למעשה, היה לי יותר קל לסגור את הדלת של הבית ובצע את הירי מעבר לדלת תוך כדי שאני מסובב את הראש כדי לא לראות. אני מאמין שבחיים לא הייתי הורג אדם בסכין מהמטבח לדוגמא. אני מפחד מדם. חצי שנה לפניה אירוע היה לי סכסוך וויכוח גדול עם גרושתי ולא פגעתי בה, אז לא הייתי חמוש. 

כיום אני יודע – אחרי שהפסיכיאטרים אמרו – שהיו לי הפרעות נפשיות קשות במערכות יחסים מורכבות עם ההורים, וכי פיתחתי רגשות אשם מורכבים כלפי עצמי. בנוסף, אנשים אלימים הם מניפולטיביים גם אם יעשו להם בדק סוציאלי או פסיכיאטרי היו עוברים אותו, עובדה שאני עברתי את המבדק הפסיכיאטרי של חברת האבטחה אך בדיקת עומק הייתה מגלה את התסבוכת הנפשית ממנה סבלתי. 

הרצח היה מבחן הגבריות שלי, מה שכולם רצו שאני אהיה!