קבוצת לימוד – חיים ללא נשק

לקראת פרסום הדוח "לא נצור" ערכנו מספר מפגשים שבהם דנו פעילות פמיניסטיות יהודיות ופלסטיניות באלימות בכלי ירייה. משתתפות המפגשים החליטו לקיים קבוצת למידה שתתמקד בהתנגדות לתפוצת כלי ירייה במקומות שונים בעולם, מתוך כוונה ללמוד על דרכי פעולה ולשקול יישום שלהן במציאות המקומית. את הקבוצה הוביל ותחזק צוות היגוי בן ארבע מתנדבות. הקבוצה קיימה ב-2018-2017 שנה של מפגשים על אקטיביזם לצמצום כלי ירייה, בהנחייה עצמית משותפת של פעילות פלסטיניות ויהודיות. תכנית הלימוד בחנה התערבויות ברחבי העולם להגברת הפיקוח על נשק קל ולפירוק מנשק, דרך מפגשי וידאו עם פעילות מאזורים אחרים. תוך שהיא שואבת כוח ותובנות מהצלחות של אחרות ולומדת מכשלונותיהן, הקבוצה החלה לתכנן אסטרטגיות מתואמות לפעולה מקומית. בסופשבוע מסכם שקיימה הקבוצה עם תום שנת הלימוד הראשונה, החליטו המשתתפות על שנת למידה נוספת ב-2019-2018, הפעם בדגש מקומי, בהנהגת צוות היגוי חדש שכולל חמש מתנדבות מארגונים שונים. בשנה זו התמקדנו בנשק הבלתי מורשה בחברה הפלסטינית בישראל. בינואר 2020 סוכמו שתי שנות הלמידה במפגש בנצרת. המשתתפות הביעו רצון להמשיך את הקבוצה, תוך עיצובה מחדש כקבוצת פעולה. במקביל, מתוכננים ארבעה מפגשי למידה בשנה הקרובה – מפגשים שהוכחו כמשאב חיוני לפעילויות של כולנו.

בהליך הלימוד משתתפות מעל עשרים חוקרות, פעילות עצמאיות, ונציגות מ-14 ארגונים: אתך-מעכי, קואליצית נשים לשלום, פרופיל חדש, הכצעקתה (שותפים בקואליצית האקדח על שולחן המטבח); אל-טופולה, נשים נגד אלימות, אל-סיוואר, כיאן (ארגונים פלסטיניים פמיניסטיים בישראל); AFSC, קרן רוזה לוקסמבורג (קרנות); מהפך-תע'יר, המכללה – לשיקום תעסוקתי של נשים שורדות זנות ואלימות; מרכז סיוע תל אביב – איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, יוזמות אברהם.

תהליך הלמידה מניע בנייה, חיזוק ופריסה של תנועת התנגדות "חכמה", מבוססת-ידע ויוצרת ידע חדש.

פגישות וסדנאות מקדימות

13.5.16, נצרת (כעשרים משתתפות):  פגישת נציגות ארגונים פמיניסטיים בישראל, יהודיים ופלסטיניים, בחסות ח"כ עאידה תומא-סלימאן, בנושא האלימות בחברה הערבית בישראל (בערבית עם תרגום סימולטני לעברית).

22.7.16, נצרת (5 משתתפות): פגישת נציגות ארגונים פמיניסטיים בישראל, יהודיים ופלסטיניים, לתכנון עבודה בנושא אלימות בחברה, בדגש על אלימות בכלי ירייה (בעברית).

18.11.16, תל אביב: סדנה בעברית (24 משתתפות); נצרת, 30.11.16: סדנה מקבילה בערבית (7 משתתפות) – סדנאות של פעילות, חוקרות, ותומכות ארגוני "האקדח על שולחן המטבח" וארגוני נשים פלסטיניים בישראל, שכללו דיון בממצאי הדוח "לא נצור", בנקודות המפגש האישיות, המקצועיות והארגוניות של כל משתתפת עם תכנים אלה ובהכנת תשתית לסדנת המשך.

9.12.16, חיפה: סדנה בערבית ובעברית (קרוב ל-30 משתתפות) – דיון במציאות שנשקפה בשתי הסדנאות הקודמות, בדומה ובשונה, לימוד דוגמאות להצלחות בצמצום נשק קל בעולם ובניית תשתית לעבודת המשך.

מפגשי השנה הראשונה

במפגש סקייפ, הציגה אדל קירסטין, מייסדת ומנהלת Gun Free South Africa, את התנועה, ואמרה:

בתקופת האפרטהייד עוצבו חוקי הנשק כנגד הילידים המוגזעים (בתור "שחורים" ובתור לא-לבנים מסוגים אחרים שנקראו "צבעוניים") וכדרך להשתלט על אדמות. עד שנות ה-1960 התעצם השימוש בנשק, והחקיקה מנעה משחורים לקבל רישיון נשק ומיסדה את החזקת הנשק בידי לבנים כדרך להגן על עצמם מפני הרוב השחור.

ב-1998, בעקבות התגברות האלימות והשימוש בנשק בתקופה שלאחר האפרטהייד, נוצרה קואליציה של מעל 400 ארגוני חברה אזרחית, אשר ערכה קמפיינים לצמצום הנשק במדינה, כולל כתיבת מכתבים למחוקקים, הפעלת סדנאות למנהלי בתי ספר וניסיון ליצור שטחים "מפורזים" ללא שימוש בנשק. ב-2004 עבר חוק חדש המגביל את מספר כלי הנשק, הרישיונות לנשק והאפשרויות לנשיאת נשק בידי אנשי בטחון בקהילות, ומגדיר אזורים ללא נשק. ב-2010 נקראו אנשים למסור נשק ללא הפללה, ונאספו כ-32,000 כלי נשק ועשרות אלפי כדורים.

ב-1998 נורו כ-30 איש מדי יום (מהם ארבע נשים), ובשנת 2014 ירד המספר ל-16 ביום (3 נשים). הארגון רואה עצמו כשותף חשוב לתהליך הצמצום הזה, כמו גם לשינוי באופן שבו אנשים חושבים על נשק – לא רק כדרך ליצור ביטחון אלא גם כסיכון. בדרום אפריקה מופעל מאגר נתונים נרחב על ידי רשויות הבריאות וחוקרים, כולל נתוני משטרה, נתונים מחדרי מתים וסקר לאומי של נפגעים. רק 11% ממי שנורים הם נשים, אולם קיבלנו החלטה טקטית להתמקד בקבוצה זו, שנמצאת בביתה ונורית מנשק ברשיון.

אנחנו מנהלות קמפיין שמתבסס על סיפורים של אנשים ששרדו אלימות בנשק, ולעתים איבדו בני משפחה. מטרתנו שאנשים יבינו את המשמעות האנושית והכלכלית של אלימות בנשק. אנחנו מעבירות סדנאות בהן אנו מסייעות לאנשים למפות את האלימות בקהילותיהם, נותנות ייעוץ לגבי התמודדות עם אלימות, כמו צעדים להוצאת נשק מהבית, חינוך למניעה ולצמצום השימוש בנשק, והאפשרות להשתמש בחוק כלי ירייה כדי להציל חיי אדם.

כיום בדרום אפריקה 4% מהאוכלוסייה מחזיקים נשק ברשיון, רובם גברים לבנים. יש 150 אלף שוטרים על אוכלוסייה של 55 מיליון תושבים, וחברות אבטחה פרטיות שהן למעשה חזקות וגדולות יותר מהמשטרה. אנו דורשות מהממשלה לאכוף את החוק הקיים, וכן  לאסור שימוש באקדחים, שבהם נעשים 93% ממקרי השימוש בנשק. אנו מצויות בקשר ישיר עם המשטרה בנוגע לתלונות ספציפיות על שימוש לא תקין בנשק, ומתריעות במקרים של חוסר תגובה מספקת.

ראיון עם ג'יזל מרטינס, פעילה אנטי-מיליטריסטית מפבלה בריו דה ז'נרו (התקיים בכנס "אי-ביטחון" של פרויקט חמושים בתל אביב).

מרטינס היא תומכת של רשת אמהות ריו דה ז'נרו – ילדים אבודים בעקבות האלימות. התנועה נולדה אחרי טבח גדול בשנות ה-1990, וכיום היא תנועה לאומית. היא גם מקושרת לפורום הנוער של ריו, מפבלות שונות, בו דנים בנושאי ביטחון ציבורי, גזע ומגדר.

התנועה אוספת נתונים ועורכת מחקר עצמאי על מיליטריזציה של המאבטחים העירוניים, ועורכת הפגנות וימי זיכרון של הנרצחים בפאבלות בידי כוחות הביטחון. בשלהי שנת 2017 הצליחו לגרום לכך שהמדינה תקדיש שבוע לזכרון נרצחי הפבלה, כולל יום אחד שיוקדש למי שנרצח בידי סוכני המדינה.

בעקבות חיבור בין התנועה לבין תנועת רוכלי הרחוב יצא מכתב משותף שמתנגד לחקיקה שתתיר  חימוש של המאבטחים העירוניים. נציגי התנועות ביקרו פיזית בכל משרדי הפוליטיקאים ודברו אתם, ערכו הפגנות כל השבוע לפני בניין הפרלמנט, אספו חתימות נגד החוק וחילקו כרוזים.

התנועה ערכה  קמפיין רחב לדה-מיליטריזציה של המשטרה ולקריאה להעמיד לדין שוטרים פוגעים  ולגרום להם לשלם פיצויים, ללא הצלחה עד כה.

דיווח של שיר בן-אור על בינה לקשמי נפראם, פעילה נגד נשק במניפור צפון מזרח הודו. כותבת וחוקרת חימוש, אנטי מיליטריזם ואלימות מגדרית.

הודו אחת המדינות החמושות בעולם בנשק קל, מדי יום נהרגים בה 12 אנשים מפגיעתו . בינה ייסדה ארגון של נשים למען שלום ונגד תפוצת נשק – The Manipur Women Gun Survivors Network . הרשת חוקרת את ההשלכות של שימוש בנשק, יוזמת ומפיצה דו”חות ופרסומים לקהלים שונים – לרבות מדריכי זכויות לנשים שנפגעו מנשק קל, מקיימת אירועי התרמה והופעות בתקשורת, משתתפת בסיוע לקורבנות ירי, פועלת למיצוי זכויות נפגעים ונפגעות מול הממשלה והרשויות, מציעה מוצרים של נשים למכירה באתר, ועובדת בשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות, הצלב האדום וארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. הרשת חברה ביוזמה הנשית של צפון-מזרח הודו לשלום, ופעילה ומסייעת גם בנושאים נוספים (למשל שיקום ובניית בתים ומרכזי חירום אחרי אסונות טבע וחינוך פמיניסטי והיסטורי).

מפגש סקייפ עם רבקה פיטרס, שכיהנה כיו"ר הקואליציה הלאומית לפיקוח על נשק קל באוסטרליה:

בתחילת שנות ה-1990 למדה פיטרס משפטים, עבדה כעיתונאית ועזרה בהתנדבות לארגוני נשים בקישור לתקשורת. באותה תקופה אירעו 40% ממקרי הרצח באוסטרליה בתוך בתים והיו קשורים באלימות בתוך המשפחה ונגד נשים. כלי ירייה מילאו תפקיד בולט בהם. מקרה רצח המוני בירי שאירע באותה תקופה קיבל כיסוי תקשורתי נרחב והאיר את הסיכון שבאחזקת כלי ירייה בבית, ואת חוסר האחידות בין חוקי הנשק של מדינות אוסטרליה השונות. רבקה הובילה קמפיין להאחדת החוקים בכל מדינות אוסטרליה ולרגולציה חזקה לרישוי נשק. הקמפיין דרש בדיקות רקע מעמיקות של מבקש הרישיון, רישום של כל כלי ירייה, תנאי אחסון מחמירים ואפשרות לביטול רישיון וללקיחת כלי הירייה. במסגרת הקמפיין ניתנו הרצאות לעיתונאים, בתי ספר לרפואה, איגודים מקצועיים וארגוני נשים, ובמקביל ניהלו עבודת שכנוע אישית וציבורית והציעו תיקונים לחוק. בעקבות התפתחות פוליטית של איזון בין שתי מפלגות גדולות, הסכימו שתיהן לשינוי חוקי הנשק. רבקה ושותפיה כתבו טיוטת חוק.

בשנת 1996 היה עוד רצח המוני. הצעת החוק הונחה על שולחן בית המחוקקים והתקבלה במהירות. מאז ניכרת באוסטרליה ירידה גדולה באלימות בכלי ירייה ומקרי המוות מירי ירדו בחצי. עבודת המחקר והסנגור של פיטרס סייעה בהנעת שינויים מרחיקי לכת, כולל תזוזה לכיוון חוקי נשק אחידים בכל שמונה המדינות של אוסטרליה, איסור על רישוי רובים חצי-אוטומטיים ורובים לירי תחמושת מרובת קליעים וכן תהליך של "קנייה-חזרה" שנפרס על פני שנה והוציא משימוש כמעט 700,000 כלי ירייה. השנה (2017) הוכרה פיטרס כקצינת המסדר האוסטרלי, בזכות שרות בולט לקהילה בסנגור למען החמרת הבקרה על נשק ובשל היותה מנהיגה כלל-עולמית בצמצום התפוצה והשימוש לרעה בכלי ירייה.

כיום עובדת רבקה פיטרס בגואטמלה. במדינה זו פשיעה בתוך המשפחה לא מוגדרת בחוק כפשיעה, וכך דובר משטרה בכיר יכול לקבוע כי "אין הרבה פשע" במדינה. כיום רבקה מנסה לנתב מאמצים ולגייס כספים להעצמה של קורבנות וניצולים ולתמיכה בהם. רוב רובם של הקורבנות נעדרי אמצעים לניידות (אין להם כסאות גלגלים), חיים בעוני, צעירים, סובלים ממעמסה פסיכולוגית עצומה. יש בגואטמלה ארגון נכים שכולל הרבה מאוד נפגעי כלי ירייה. דרך הארגון מקיימת רבקה שיח עם הא/נשים האלה, מסייעת להם, ומנסה לבנות תנועה.

פגישת סקייפ עם קייט ביוקנן:

קייט משמשת יועצת טכנית עבור Nyein (Shalon) Foundation Myanmar, ארגון שפועל בתוך קהילות כדי לפתח שלום בר-קיימא, קידום מנהיגות מקומית, ומינוף אינטגרציה חברתית במיאנמר כדי למגר אלימות, לפרק נשק בתוך קהילות, ולפתח משאבים מקומיים. היא גם רכזת שותפה ב-Athena, חברת ייעוץ מגדרי בכל הקשור לביטחון, ניתוח מדיניות וניהול פרוייקטים. Athena מייעצת לעמותות, לארגוני או"ם, לקרנות, לממשלות, לקבוצות חמושות ולארגונים פרטיים איך לכלול באופן משמעותי נשים בשיחות שלום ובתהליכי התמרת קונפליקט, מתוך עמדה שהדבר חיוני לקידום ביטחון ושלום לכלל האוכלוסייה.

ביוקנן הקימה ועמדה בראש פרוייקט שורדות אלימות נשק קל, לאיסוף מידע על קורבנות ושורדות נשק קל ולמניעת הקרבן הבא. הפרויקט שואף לשנות את השיח לגבי אלימות, לכלול נשים שקולן לא נשמע, ולספר חוויות של חיים תחת איומים בנשק. במסגרת הפרויקט פורסם ספר שמציג, בין היתר, חוויות של שורדות ממדינות שונות. ב-2014 פרסמה ביוקנן את הספרGun Violence, Disability, and Recovery, שמתמקד בהישרדות, בהחלמה ובמינוף השינוי שא.נשים עוברות לאחר פגיעה ואלימות על ידי נשק קל, האופן שבו קהילות נתרמות ומשתנות אל מול האלימות, וקידום יוזמות שלום מתוך הקהילות עצמן תוך שיתוף פעולה עם ארגונים פרטיים ועמותות מול ממשלות וארגונים בינלאומיים.

קייט חיה במיאנמר ומשמשת כיועצת לתהליך שלום והכלה רגישת מגדר בשיחות השלום של הממשלה. ב-13 השנים האחרונות עובדת במדינות שונות ומנסה להשפיע על שיחות שלום למחויבות לבטחונן של נשים ולשינוי חוקי נשק. הפעילות הזו פותחת פתח לנשים להיות יותר מעורבות בסוגיות של ביטחון וברפורמה של כוחות ביטחון. היא מעורבת בפעילויות של ארגוני נשים במיאנמר, שמנסים לאתגר גברים ולהיכלל בתהליך השלום. בשנים האחרונות עובדת קייט בארגון השלום הלאומי הגדול במדינה, לרבות עבודה עם חברי קבוצות מורדים חמושות שעורכות משא ומתן להפסקת אש.

המדינות העיקריות שמוכרות נשק למיאנמר: בריטניה, אוסטרליה, גרמניה, ארצות הברית. בנוסף, יש עוד כמה מדינות אירופאיות שעושות זאת, כמו גם סין, ואולי עדיין ישראל.

במיאנמר אין התנגדות אזרחית ובתוך הקבוצה השלטת ואין תנועה פמיניסטית. בשיחות השלום אין נשים בכלל, ובכל הקבוצות החמושות יש פחות מחמש נשים. אין גם תנועה מקומית נגד חימוש ונשק. כל זאת – בעקבות עשורים ארוכים של דיקטטורה, וקיום מדינה אוטוריטרית צבאית גם בעת נשיאת דבריה אלה, גם אם טכנית היא דמוקרטית. המרחב הציבורי נמצא תחת פיקוח הדוק ויש מעט פשע. מיאנמר היא אחת המדינות הבודדות בעולם שאין בהן חוקים נגד אלימות כלפי נשים. החוק מאפשר אונס בתוך הנישואין ונישואי קטינות, אוסר על נשים מוסלמיות ללדת הרבה ילדים ומונע פוליגמיה. מחקרים מצביעים על רמות גבוהות מאוד של אלימות כלפי נשים במדינה.

בסמינר מרוכז שנערך בתמיכת פרויקט הדיאלוג של נס עמים, סיכמו כעשרים נשים פמיניסטיות, פלסטיניות ויהודיות, פעילות עצמאיות וממגוון ארגונים, את שנת הלמידה הראשונה. שני ימי הדיונים חידדו תובנות מרכזיות, סקרו מחקרים-בעבודה הנערכים לראשונה בישראל, וקישרו את הרכיבים השונים לכדי גוף ידע מקיף. המבט הכולל הציף בעיות מרכזיות וסימן דרכי התמודדות. הקבוצה החליטה על שנת למידה נוספת, הפעם בדגש מקומי, בהנהגת חמש מתנדבות מארגונים שונים.

 

סופשבוע מסכם, נס עמים

מפגשי השנה השנייה

במפגש הציגו מספר חוקרות את המחקרים שלהן שנוגעים למניעים להחזקת נשק בחברה הפלסטינית בישראל. סיכום המחקרים ומסקנותיהם יובאו כאן לאחר שיושלמו.

חוות הדעת המגדרית על הצעת חוק כלי ירייה

עו"ד סמדר בן נתן הציגה את עבודת המחקר והכתיבה שהיא עורכת כדי להשלים חוות הדעת מגדרית להצעת חוק כלי ירייה החדש (שהוגש לכנסת בנובמבר 2017). חוות הדעת מתמקדת בנשק ללא רישיון בחברה הפלסטינית והקשר בינו לבין נשק מורשה, ובאכיפת כללי רישוי נשק ופיקוח עליו במקרים של חשד לאלימות במשפחה. לאחר הצגת הדברים, דנה קבוצת הלימוד במהות של חוות דעת מגדרית בכלל, במאפייניה ובמטרותיה של חוות הדעת הספציפית, ובתכנית הפעולה הרצויה לגביה.

תפקיד המשטרה בחברה הערבית – יהודית אילני

בהתייחסה לעולם הפשע בחברה הערבית, המשטרה מתייחסת למקרים קונקרטים קטנים, כמו הצתת אוטו, יריות על בית, ולא על התמונה הרחבה – ארגוני הפשע, שהם גופים כלכליים לכל דבר שמנוהלים בצורה מקצועית ומגלגלים כספים גדולים מאוד, ובעיקר בערים המעורבות מנהלים גם מגעים עם ארגוני הפשע היהודים. לחלקם יש חזית של עסקים לגיטימיים – נדל"ן, מלונות, חופי רחצה, תחנות פיס, חברות בנייה, טיפול במיחזור פסולת – אשר למעשה מלבינים סכומים גדולים של כסף.

אנשים שמתמכרים להימורים בתחנות הפיס, למשל, נזקקים להלוואות מהשוק האפור, ומקבלים אותן בתנאי שיש להם קרובים עם כסף ומשכורת קבועות. ההחזר החודשי גבוה, וכשהמהמר לא עומד בו – נותני הלוואות מוכרים אותן לשוק השחור. החוב גדל למאות אלפים ולפעמים למיליונים, וכשהלווה לא יכול להחזיר לוחצים על משפחתו, לרבות באמצעות ירי והצתות נגד קרובי משפחה שאינם קשורים לעולם הפשע. ההחזרים, כשניתנים, מוחזרים דרך "צ'יינג'ים", שבהם אדם רשאי להפקיד עד 50,000 ש"ח ביום בלי רישום כלשהו. המשטרה לא מטפלת בכל המנגנון המשומן הזה, אלא לכל היותר חוקרת מקרי ירי על כלי רכב או בתים, או מקרי הצתה. בהתעלמה מכל שרשרת הארועים –טיפול המשטרה בירי בתור אירוע מבודד הוא חסר ערך. ארגוני פשע מספקים מקורות מודיעיניים של השב"כ ולכן לא פוגעים בהם.

בישראל יש כ-2000 צ'יינג'ים חוקיים, המוגדרים כ"נותני שירותים פיננסיים" ענף זה מגלגל כ-150 מיליארד ש"ח בשנה – 10% ממחזור הכספים במערכת הפיננסית החוקית בישראל, בהיקף של בנק בינוני. זהו כר פורה להלבנת הון. לכל ארגון פשע יש 1-2 צ'יינג'ים שמשרתים אותו. מחזיקים אותם אנשים המכונים "קופים" – אנשי קש, בלי עבר פלילי.

ביוני 2017, בעקבות ביקורת של ארה"ב לגבי מקומות בעולם שנוחים להלבנת הון, עבר חוק נותני שירותים פיננסיים. בתהליך החקיקה הוצג נתון לפיו אצל 95% מנותני השירותים הפיננסיים או נותני ההלוואות לעסקים גדולים – עוברים כספים לא חוקיים.

הצ'יינג'ים מנוהלים באופן מקצועי על ידי רואי חשבון, עורכי דין, אנשים שלמדו עסקים. לכן גם החקירה המשטרית חייבת להיות מקצועית, אך המשטרה לא עוסקת באנשים ה"כבדים" ובראשי הארגונים, אלא מתמקדת בדגי הרקק. יש 43 תקנים לפיקוח על הצ'יינג'ים, אבל רק שישה מהם מאוישים, בנוסף לשישה סטודנטים. הללו חוקרים כ-25 תיקים בשנה ונותנים קנסות של 75,000-150,000 ש"ח – סכום זהה לרווח היומי של בעלי הצ'יינג'ים.

מנגנון פעולה נוסף של ארגוני פשע בחברה הערבית הוא אילוץ עסקים קטנים לקנות שירותי שמירה – פרוטקשן – למשל כדי שהרכב לא יישרף. בפועל, חלק מחברות השמירה הללו פיקטיביות – אין באמת שומרים, אך יש חברת שמירה רשומה עם רישיון לנשק חוקי, משכורות ורואה חשבון. כל זאת – לצורך הלבנת הון וכדרך לגבות דמי חסות מעסקים.

דוגמה אחרת: בקלנסוואה היתה חלקת קרקע גדולה שהיתה אמורה להפוך מחקלאית לקרקע לבנייה, וכך להניב רווחים עצומים. באמצע החלקה היתה חלקה קטנה של משפחה, וכדי "לשכנע" אותה לוותר על האדמה שרפו להם עסקים ומכוניות וירו על הבית ולעבר הדוד, שנפצע ברגליו.

המשטרה לוחצת לעשות "סולחות" בעקבות פשעים שבוצעו; כאשר נערכות כאלה מפסיקות החקירות ואז אין האשמות, מה שמשפיע על ירידה בהערכת המסוכנות. ידוע למשל על מקרה של אשה שסבלה מאלימות קשה מצד בעלה, כולל הצמדת אקדח לראשה, גיוס אדם שלישי לשפיכת חומצה על אשתו, פגישה קשה בהוריה וניסיון לחטוף את הילדה שלה. אותו אדם מעולם לא הורשע, , כי כל המקרים הקודמים הסתיימו בסולחה, מה שהביא להפסקת החקירה. על פי הערכת המסוכנות של השב"ס אותו אדם לא מסוכן לאשתו, אז אין מניעה, למשל, משחרור מוקדם. מקרה אחר של סולחה דווח כאן.

על משפחות שמסתבכות לוחצים לעשות סולחה, ולכן גם משפחות הגונות רוצות לרכוש נשק כדי להגן על עצמן מירי והצתות, וזו לא בעיה לקנות אקדח. יש גם התארגנות בתוך הקהילה, שמצביעה על חוסנה, בצורת משמרות להגנה עצמית, אבל יש בכך גם סכנה של הפיכה למיליציות, כי דרך הפעולה שלהן כוללת אלימות. אין להם יכולת לחקור – הם יכולים לתפוס מישהו, להרביץ לו, להעניש ולהשתמש בעינויים, כדי ש"יודה". הם קשורים גם לעירייה. הם יכולים בקלות להפוך לעוד ארגון פשע.

במסגרת תכנית החומש לאוכלוסייה הערבית מינו את ניצב חכרוש לבכיר שאחראי על השיטור בחברה הערבית. מטרת המינוי מטרתו גיוס אלפי שוטרים ערבים מוסלמים ובנית תחנות משטרה נוספות בחברה הערבית. בפועל, לא חסרים שוטרים, אך חסרים חוקרים. כששוטר רגיל חוקר פשע – הוא מקלקל את החקירה, מסגיר מידע מהתיק לחשוד, והפרקליטות סוגרת את התיק. כך לפי מבקר המדינה.

אין תכנית אסטרטגית למלחמה בפשיעה בחברה הערבית. לרשויות חשוב יותר לעקוב אחרי פעילות פוליטית בחברה זו, כולל זימון פעילים, עיכוב אוטובוסים לפני נסיעה לירושלים לצורך תפילה. העיסוק הוא בשליטה ולא במלחמה נגד הפשיעה.

אם הפשיעה זולגת לחברה היהודית – המשטרה יעילה באופן מטריד. היא מעוניינת בשקט תעשייתי. כשעובדת סוציאלת חפה מפשע נורתה למוות בחוף בת ים (במהלך ירי שכוון לעבר מישהו אחר) עצרו קבוצה שלמה.

כח האדם של ארגוני הפשע כולל רואי חשבון, עורכי דין – הבכירים שנשפטים על פשעי צווארון לבן. אבל תופסים בעיקר את החיילים. חשוב וצריך לשקם את העבריינים הקטנים שתופסים, כי זה מוציא חיילים מארגוני פשע. השיקום מתבצע בידי רש"א (הרשות לשיקום האסיר), השב"ס, הרשויות המקומיות ועמותות פרטיות. ברשויות עניות אין עובדי שיקום. לדוגמה, ביפו יש חצי תקן לרכז שיקום ויש מקומות יותר קשים.

כדאי להשקיע בשיקום גם מבחינה כלכלית: החזקת אסיר בכלא עולה 150,000-120,000 שח בשנה. רכז שיקום עולה סכום דומה והוא מטפל ב-80 אסירים. השיקום של שב"ס ושל רש"א די מצליח. מעל 70% מאלה ששוקמו לא חוזרים לפשע (או לא נתפסים).

כדי לקבל ניכוי של שליש מעונשו – אסיר צריך להגיש תכנית שיקום בזמן החופשה שלו. אם אין רכז שיקום של רש"א שיכול לטפל בו, האסיר משלם לעמותה פרטית על הכנת תוכנית כזו. אם אין לו כסף – הוא יקבל מארגוני הפשע הלוואה, ויחזיר את החוב באמצעות ביצוע פעולות.

השיקום הוא הטבה ושב"ס משתמש בה כדי להשליט סדר בכלא. אסיר "בעייתי" לא יקבל שיקום. זה משאב יקר בשב"ס ואסירים רוצים אותו. אין כמעט שיקום אסירים בחברה הערבית.

מצגת

במסגרת המפגש שמענו עדויות ישירות משלוש נשים שאוימו בנשק, ודנו בעדויות ובמשמעותן. הלימוד והמסקנות שעלו מעדויות אלה מוטמע לתוך פרויקט מאגר העדויות שלנו והועברו גם לחברותינו מהארגונים הפמיניסטיים הפלסטיניים נשים נגד אלימות ואלטופולה, שעובדות על פרויקט מקביל ומתואם.

סהר ורדי – מי מרוויח מנשק בלתי מורשה?

 

The Silence of Others

הסרט עוקב אחרי קבוצת שורדים ושורדות של המשטר הפשיסטי תחת פרנקו בספרד ובתביעה שהם מגישים נגד חלק מהאחראים לעינויים, לרציחות ההמוניות, להיעלמויות. לנשק קל היה תפקיד שקט ולפעמים שקוף (כלומר, בלתי נראה) בדיכוי שהתנהל כשגרה, תחת המשטר של פרנקו. נקודת המבט של השורדות מוצגת בסרט. הסרט עוסק בחוויה שהעוול קורה בכל מקום. מדובר בטראומה בין-דורית ואין ריסטארט להיסטוריה. הסרט צולם במשך כשש שנים ומוקרן לראשונה במקביל לעלייה בתמיכת המונים במפלגה הפשיסטית Vox בספרד. משפט מפתח בסרט, שמתייחס לעלייה הנוכחית בתמיכה במפגלה הפשיסטית: "לא חשבנו שזה יגיע כל כך מהר".

התקיים דיון בסרט ובשאלות של טראומה קולקטיבית, השתקת קורבנות, איסוף עדויות מקורבנות, וסכנת הפשיצזיה.

קישור לכתבה על הסרט באתר החדשות Democracy Now

 

Cate Buchanan (editor), Gun Violence, Disability and Recovery, Surviving Gun Violence Project, 2014.

הספר עוסק בַּתוצאות ובַּעקבות האישיוֹת שמלוות מי שעבר/ה אלימות חמושה. הוא מחוייב לניתוח מגדרי של פציעות, של טראומה, של מוגבלות, של שיקום ושל זכויות נפגעי ונפגעות אלימות חמושה.

כל חלקי הספר משמיעים קולות של שורדי ושורדות אלימות חמושה ושל בנות ובני משפחות שלהם. בנוסף מובאים קולות של מומחיות מתחומי הבריאות, משדה הסנגור לזכויות קורבנות, מתחום העבודה הסוציאלית, המחקר, הניתוח המגדרי וגם מתחום מערכת האכיפה והחוק.

הספר כולל שלושה סוגי פרקים שמשתלבים ביניהם:

  • פרקי נושא או מדינה: פרקים שפורסים מבט רוחב מתומצת בנושא אחד בהקשר של נפגעות ונפגעי אלימות חמושה או פרקים שסוקרים את בעיית האלימות החמושה בתנאים ובנסיבות של מדינה מסוימת ופורסים תמונה של השירותים שעומדים לרשות הנפגעות ומבנה המימון של השירותים האלה.
  • פרקי זרקור: פרקים יותר קצרים שמשולבים בתוך פרקי הנושא המורחבים, ומתחלקים לשני סוגים: חלק מתמקדים בדוגמה מוחשית לנושא רחב או במקרה פרטי כמו חוק מסוים או ארגון מסוים או שיטת מימון מסוימת שנועדו להתמודד מציאות ספציפית או בעייה ספציפית שמתעוררת בהקשר של פגיעות ירי; חלק אחר מציגים עדויות אישיות של שורדות ושורדים. הם מציפים בעיות מערכתיות דרך חוויות קונקרטיות פרטניות. המידע ההתנסותי מוצלב עם השאלות והנושאים הכלליים ומספק ידע חיוני.

 

סיכום הספר ותרגום קטעים נבחרים ממנו

  • תיעוד מאבקים קהילתיים נגד נשק ואלימות בחברה הפלסטינית בישראל
  • תכניות ממשלתיות / עירוניות שהצליחו בהפחתת פשיעה בחברה היהודית
  • שורשים ופירות – מה עשינו כאן? מה קרה בעקבות מה שעשינו? סקירת הדרך של הקבוצה מהקמתה ועד היום, ציון הפירות שצמחו ממנה.
  • איך ממשיכות מכאן?

אנחנו זקוקות לתרומתך!

באמצעות פייפאל או כרטיס אשראי:

*לאחר לחיצה על הכפתור סמנו את התיבה בטופס לתרומה חודשית

או בהעברה בנקאית: