למה נשק זה עניין פמיניסטי?
כמעט כל מי שמחזיקים בנשק בישראל הם גברים. זה לא סתם, החברה שמה הרבה משמעות של “להיות גבר” מסביב לנשק ואלימות. אומנם בישראל יש גם נשים שמחזיקות נשק במסגרת מערכת במערכת צבאית, אבל מחוץ לצבא – נשק נשאר בידיים של גברים.
אבל הבעיה היא לא רק מי מחזיק בנשק, אלא עצם זה שהחיים שלנו מסודרים סביב נשק. המסר שאנחנו מקבלות כל הזמן הוא שנשק הוא ביטחון. שכל עוד יש גבר חמוש לידך – את מוגנת. אבל בפועל הנשק הוא גם זה שמביא עוד אלימות ופחד. ביטחון "אמיתי" זה לא רק לשים שומר עם אקדח בכניסה, אלא לדעת שאת יכולה ללכת ברחוב או להיות בבית בלי לפחד.
בסופו של יום, מדיניות החימוש שמה אותנו במצב ש"ביטחון" הוא הנושא על סדר היום, וגברים הם היחידים על שולחן מקבלי ההחלטות. כשאנחנו מתנגדות לנשק אנחנו לא עושות את זה כי אנחנו “נגד ביטחון”. להפך – אנחנו פשוט רואות שהנשק לא באמת מגן על אף אחת. הוא אולי נותן תחושת כוח לגבר שמחזיק בו, אבל הוא הופך לסכנה לכל הסביבה שלו.
ישראל: מספר מקרי רצח נשים על רקע מגדרי (כולל פמיסייד) לפי אמצעי הרצח ולפי שנים

מה קורה כשנשק נכנס למרחב הביתי?
נשק ורצח נשים
מחקרים מכל העולם מראים שנשק בבית מעלה את הסיכון לרצח נשים בידי בני זוגן. נשק הוא לא זה שיוצר זוגיות אלימה, אבל הוא מסכן חיים של נשים הנמצאות בה. ברגע שנשק נכנס לסלון, למטבח או לחדר השינה, הוא הופך כל ריב זוגי, כל משבר משפחתי, לסכנת חיים. בישראל נרצחו עשרות נשים בנשק אבטחה שנלקח הביתה אחרי המשמרת. נוכחות של אקדח בבית מעלה משמעותית את הסיכוי לרצח על ידי בן זוג. וגם אם לא נורה אף כדור, עצם הידיעה שהוא שם יוצרת פחד ויכולה לפגוע בביטחון של נשים בבית שלהן.

מספר הנשים שנרצחו מדי שנה עלה מ-29 בשנת 2020 ל-35 בשנת 2024,
למרות ירידה זמנית בשנים 2021-2022.
בכל השנים הללו, מספר האזרחיות הפלסטיניות ("ערביות") שנרצחו
עלה על מספר הנשים היהודיות שנרצחו (למרות שהן מהוות רק 20% מאוכלוסיית הנשים במדינה).
נשק מעלה סיכון להתאבדות
ארגונים בעולם ובישראל מזהירים שזמינות של נשק מעלה סיכון להתאבדות, וממליצים להגביל גישה של אנשים לנשקים במיוחד בתקופות משבר ומתח. עבור אנשים שרוצים שמנסים להתאבד, נשק לא יוצר את הקושי והכאב, אבל הוא אמצעי קטלני ומהיר שאין ממנו כמעט דרך חזרה. כמעט כל ניסיון התאבדות בירי מסתיים במוות (85-90%), לעומת שלא באמצעות ירי (2-4%).
בארצות הברית, יותר ממחצית ממקרי המוות מירי הם כתוצאה מהתאבדות (ולא מרצח או אפילו הגנה); בקנדה, לעומת זאת, אחרי שהוחמרה החקיקה על נשק, מספר המוות מהתאבדויות בנשק ירד בצורה ניכרת.
המועצה הציבורית למניעת אובדנות של משרד הבריאות בישראל הזהירה שה"ליברליות במתן נשקים לאוכלוסייה האזרחית ולחיילים צפויה להעלות את שיעורי ההתאבדות”, והדגישה כי הרחקת אמצעים קטלניים היא בין האסטרטגיות היעילות ביותר למניעת אובדנות. גם ארגוני מניעה בארה"במן המחקר / "רציתי להתאבד – עד שהלכתי לרב" מציינים באופן חד-משמעי שנוכחות כלי נשק נגיש בבית מגבירה את הסיכון האובדני, להפך, הרחקת נשק מאדם במשבר מעניקה "זמן ומרחק" שעשויים להציל חיים.
סקרים מראים שפער גדול קיים בין שיעור הדיווח העצמי על מצוקה או מחשבות אובדניות לבין שיעור המקרים שמגיעים לידיעת מערכת הבריאות, וההערכות הן שיש נסיונות התאבדות רבים שלא נכנסים לסטטיסטיקה הרשמית. סטיגמות דתיות וחברתיות גורמות לתת-דיווח ובקושי להתמודדות עם התאבדות, בחברה היהודית וגם בחברה הפלסטינית. צעירים וצעירות מסתירים מחשבות אובדניות ונמנעים מפנייה לעזרה מחשש לסטיגמה; בנוסף, קיימים פערים מערכתיים שעלולים לתרום לתת-הדיווח, בעיקר בחברה הפלסטינית: מקרי מוות שלא נחקרים עד הסוף, ונגישות נמוכה יותר לשירותי בריאות הנפש ורווחה ביישובים ערביים עלולה להביא לכך שפחות מקרי התאבדות מדווחים או מטופלים. בגדה המערבית ובעזה יש עלייה בהתאבדויות בשנים האחרונות. המציאות של מצור צבאי, עוני, אבטלה והפצצות חוזרות מייצרת מצוקה נפשית עמוקה, בעיקר בקרב צעירות וצעירים. הנשק כאן פועל פעמיים: הוא זה שמפעיל אלימות יומיומית על האוכלוסייה, והוא גם זה שהופך רגעי משבר לקטלניים הרבה יותר כשנגיש בעיקר לצעירים במרחב. בחברה הפלסטינית בשטחי ישראל מחקרים בקרב צעירים פלסטינים בשטחי ישראל מצאו שכשליש מהם דיווחו על מחשבות אובדניות או פגיעה עצמית במהלך חייהם. אבל זה לא גזירת גורל. זה תוצאה של מציאות פוליטית שניתן וצריך לשנות.

למה התנגדות נשית חשובה?
במבט ציבורי רחב, נשק קל גורם נזק עמוק לחברות: לא רק הרוגים, אלא גם טראומה, הידרדרות כלכלית, ופגיעה בשוויון ובבטיחות של קבוצות פגיעות. נתוני טראומה אזרחית מראים שהפגיעות מירי אינן “אירוע חריג של מלחמה”, אלא מציאות יומיומית בתוך החיים האזרחיים. בישראל המדיניות של החימוש מעמיקה גזענות ופטריארכיה שיש בתוך החברה. יהודי חמוש נתפס כחלק מהגנה על הקהילה, ואילו פלסטיני חמוש מוצג מיד כאיום שיש לנטרל. נשים לא לוקחות חלק בשיח המדיני של “ביטחון”, ונדחקות לתפקיד של מי שמוגנות או מי שנפגעות.
דווקא בגלל זה, התנגדות נשית לנשק היא בעלת משמעות חברתית כל כך חזקה. נשים יהודיות שמתנגדות לחימוש שוברות מבפנים את המיתוס שהגבר החמוש מגן עליהן. הן מזכירות שהנשק לא מביא ביטחון אלא פחד, ושאם הוא לא מגן עליהן – אין הצדקה לכל הסדר הזה. עבור נשים פלסטיניות, המדינה מספרת שהן אויבות, או שהן קורבנות של החברה שלהן.
כשנשים פלסטיניות קוראות נגד נשק, הן חושפות שהחימוש לעולם לא נועד להגן עליהן, אלא להגן על יהודים ולשים את הכוונת אל פלסטינים. החשיפה הזו מסוכנת למערכת, כי אם הנשק לא מגן על כולן – הוא כבר לא יכול להיתפס כביטחון, אלא ככלי שליטה. כי הן חושפות שלא רק שנשק הוא לא “הגנה,” אלא דיכוי ולכן צריך "הגנה" מפניהן או בשבילן. ל “מגן” אלא כלי שליטה ודיכוי נגד פלסטינים. הנשק לא אמור לתת “ביטחון לכולם”, אלא שיטה להחליט מי חשוב ומי מסוכן.