אני יושבת ברכבת במושב שלידי (לא זה שצמוד אלי) ישב לו חייל, כשאני נכנסתי לרכבת היתה כמעט ריקה, ואז התחילה להתמלא. 

בכל מקרה החייל התיישב, עם מדי צבא, ועם נשק, נשק גדול, יש ביננו פחות ממטר, אנחנו באותה השורה, הנשק הגדול של החייל מונח על רגליו ותלוי על כתפו, זאת פעם ראשונה שזה קרוב מאוד וגם מכוון אלי. אלי. הנשק מכוון אלי. 

זאת אומרת אם ייפלט כדור הוא יגע ברגל שלי בצד ימין ואני אפצע, אדמם ואין לי מושג מה יקרה לי. אני מסתכלת בנשק ונלחצת, רוצה לפתוח את הפה להגיד לחייל משהו, אבל לא מצליחה. מסתכלת עליו בתקווה שבעיניים שלי יבין שאני מפחדת ויזיז את הנשק לצד השני או למטה. הוא עסוק בטלפון, החייל נראה צעיר מאוד כבן 18, שדוף, ללא שרירים, גבו קצת מכופף וידיו רזות, פנים חלקות עם קצת זיפים, אבל הנשק שהוא מחזיק גדול, וזה נשק אמיתי, זה נשק שיכול להרוג, זה נשק שאנשים מתים ממנו ונפצעים ממנו. אולי זה גם נשק שכבר פצע או הרג. תמונות של הרבה קורבנות רצות לי בראש אחת אחרי השניה ואני מתחילה להילחץ. מנסה להתעסק בטלפון שלי, אבל כל שניה רואה את הנשק ומפחדת עוד. ואז אני אוזרת אומץ ופונה אליו.

אני :"סליחה"

הוא לא עונה, לא שם לב.

אני : "סליחה" אומרת בקול שקט, קצת דואגת מה יענה לי.

הוא הסתכל עלי ואני פותחת את הפה ואומרת לו עדיין בקול שקט: "אתה יכול להזיז את הנשק… זה.. מפחיד אותי"

הוא שתק הסתכל על הנשק והבין שהנשק שלו מכוון אלי, הזיז אותו למטה, ושאל "ככה בסדר", שאל בטון מאיים.

עניתי: "כן. תודה".

מדי פעם הצצתי לראות אם הזיז אותו בחזרה לכיוון שלי כי לא סמכתי עליו. הוא לא הזיז. הנשק נשאר למטה עד שירדתי מהרכבת.

למי ששואל למה לא שיניתי מקום, הקרון היה מלא, והאמת הפחד קצת שיתק אותי.

הרכבת היתה מלאה ואף אחד לא שם לב, כולל הנערה שישבה מולי.

כולם התנהלו בצורה רגילה מאוד לנוכחות הנשק, חוץ ממני

פחדתי, נלחצתי.

זה עדיין מפחיד אותי, ולא יודעת איך דבר כזה נחשב כטבעי ונורמלי!