המאבק נגד נשק קל מתקיים ברחבי העולם. במדינות שונות נחקקו חוקים, הופעלו יוזמות קהילתיות ונבנו תנועות פמיניסטיות ואחרות כדי לצמצם את תפוצת הנשק ואת האלימות שהוא מייצר. הניסיון המצטבר ממקומות אחרים מראה שאפשר להפחית רצח ופגיעות בנשק, והוא משמש עבורנו השראה וכלי למאבק.
קנדה – רישוי נשק שמערב בני משפחה ושכנים
חוק כלי הירייה הקנדי – 1995 מעניק זכות עמידה לקורבנות פוטנציאלים ולאנשים בסביבת מחזיק הנשק שהימצאות הנשק בסביבתם עלולה להשפיע עליהם. לפי תקנות חוק כלי הירייה בקנדה (נספח א'), כחלק בלתי נפרד מהבקשה לרישיון נשק נדרשים:
- חתימות של שני ממליצים שמכירים את מבקש הרישיון מעל שלוש שנים על טופס הבקשה.
- הסכמה וחתימה של בני משפחה ובני/ות זוג שגרו עם המבקש בשנתיים האחרונות, ולחילופין הוכחה שהם מודעים לעצם הגשת הבקשה לרישיון נשק.
הסכמת החתומים על הבקשה מתחדשת ונבחנת מספר פעמים במסגרת ההליך וביוזמת משרד הרישוי, כך שלא די בחתימה בלבד. בנוסף, החוק הקנדי מסמיך את קצין רישוי כלי נשק לערוך חקירה אודות המבקש, ובכלל זה לראיין שכנים, עובדים קהילתיים, עובדים סוציאליים, אנשים שעובדים עם המבקש או גרים אתו, בני/ת זוג או בני/ות זוג לשעבר או כל אדם אחר.
לקריאה נוספת:
Cukier, Wendy "Effective Canadian Regulation of Small Arms and Light Weapons", PeaceBuild – Small Arms Working Group, May 2018
Discussion of Private Member’s Bill C-391: Brief to the Standing Committee on Public Safety and National Security (2010, May). The Coalition for Gun Control (Canada)
Royal Canadian Mounted Police, "Information Sheet: Application for a Possession and Acquisition Licence Under the Firearms Act (for Individuals Aged 18 and Over)", 1 March 2018
גרמניה – בדיקות פתע וחובת אחסון בטוח
למרות הבדלים בין חוקי כלי הירייה של מדינות הפדרציה השונות, קיים בגרמניה חוק המחייב בעלי כלי ירייה להתיר לרשויות לערוך חיפוש במקום שבו מאוחסנים כלי הירייה. בנסיבות של סכנה לשלום הציבור ניתן לערוך חיפוש כזה גם בניגוד לרצונו של בעל כלי הירייה. חוסר שיתוף פעולה של בעל כלי הירייה בזמן החיפוש מהווה עילה להניח שרישיונו אינו תקף.
בשנת 2017 שונה החוק בחלק ממדינות הפדרציה הגרמנית (לדוגמא במדינת Schleswig Holstein) כך שכל בעל כלי ירייה חייב להציג הוכחה כתובה לכך שכלי הירייה שבבעלותו מאוחסן בביטחה ואינו נגיש לאחרים. הרשויות מוסמכות לבדוק את אחסון כלי הירייה והתחמושת, גם ללא חשד לסכנה לשלום הציבור. וזאת לאחר שהמחוקק הגרמני שקל גם את הזכות להגנת הפרטיות של בעלי הנשק.
pyleft: Multi-license with GFDL a
ארה"ב – "הפסקת אש באוקלנד"
העיר אוקלנד בקליפורניה נחשבה לאחת הערים האלימות ביותר בארה"ב. העוני בעיר משמעותי ואף "מונחל" מדור לדור. באוקלנד ניכר קיומו של דיכוי שיטתי על רקע גזע, כולל הפרדה חדה באיזורי הדיור וברמת הדיור. יזמת צמצום האלימות החלה ב-2012 אחרי מספר כשלונות להפעיל תוכניות למיגור אלימות, אחרי לחצים עזים מצד אקטיביסטים קהילתיים שהיו פעילים בעיר. בין 2012 ל-2018, המספר הרציחות ומספר הפציעות מירי הורד ב-50% מספר.
השינוי נבע ממאמץ עצום שהקיף את כל הקהילה. המהלך נקרא "הפסקת אש באוקלנד" והוא כלל בניית שותפות שהלכה והתפתחה בהדרגה בין אנשי הקהילה ובהם גם אנשי דת ומנהיגות קהילתית, אנשי שירותי רווחה שונים, אנשי משטרה וגורמי אכיפה. דמויות מובילות בכל התחומים הללו עבדו יחד כדי לבנות אמון בין הקהילה למשטרה ולסייע למי שנתון בסיכון גבוה למעורבות באלימות.
המהלך כלל:
- ניתוח מגמות של מעורבות באלימות: מיפוי שיטתי של כל אירועי הירי – אם כן או לא הסתיימו במוות – בשנים שלפני נקיטת יזמה לצמצום אלימות, הוא תשתית חיונית לכל יזמה לצמצום אלימות. אותרו תושבים שהיו בסיכון גבוה למעורבות באלימות. בניגוד למה שהמשטרה חשבה, המקרים לא היו קשורים לכנופיות ורובם לא בוצעו בידי נערים.
- שינוי תקציבי: במקביל לעבודת המיפוי נעשו הכנות והתקבלו החלטות על הקצאת תקציבים מיוחדים להפעלת היזמה להמשכיות שלה. העירייה הקצתה תקציב מיוחד לתוכנית צמצום האלימות למשך עשר השנים הבאות (כ-277 מיליון דולר בסך הכל). המימון המתמשך חיוני להצעת שירותים בני קיימא שמבוססים בתוך הקהילה.
- תקשורת מכבדת עם תושבים בסיכון גבוה: נערכו פניות רחבות וחוזרות ונשנות לתושבים שהיו מועדים למעורבות באלימות. הם הוזמנו להשתתף בפגישות עם מגוון חברי הקהילה, מנהיגי דת, אנשי אכיפה וספקי שירותי רווחה. השיחות התנהלו בהבנה קשובה והדגישו בקשה של הקהילה שיניחו את נשקם ובו בזמן הבהירו שבלי שיתוף פעולה שלהם תהיה אכיפה קפדנית. המוזמנים קושרו לרשתות תמיכה מסוגים שונים והוצעו להם שירותים לסיוע בהתרחקות שלהם מאלימות.
- שירותי רווחה שמעוגנים במערכות יחסים אישיות: מחלקה של שירותי הרווחה בעיריית אוקלנד מיסדה רשת של ארגונים קהילתיים הכוללת מוסדות עירייה וגם ארגונים קהילתיים, חוץ-ממסדיים. על פי גישת הרשת, נושא האלימות שייך לתחום של בריאות הציבור. הרשת מספקת משאבים לאנשים המועדים למעורבות באלימות ואנשים המועדים להפוך לקורבנות אלימות. המשאבים כללו ליווי/הנחייה (מנטורינג) אינטנסיבי, הכשרה כלכלית וחינוכית, סיוע לקורבנות אלימות מסוגים שונים (לא רק של ירי). יזמת "הפסקת אש באוקלנד" היתה מקור שהפנה חלק גדול ממקבלי השירות לאותה מחלקה. קיומם המתמשך של המחלקה והרשת הובטחו על ידי התקצוב שהוקצה מראש לנושא.
- שינוי בהכשרות המשטרה ואכיפה: שוטר עשוי היה להגיד: "אני שוטר רק שלוש שנים. למה כל השנאה הזאת מופנית כלפי?" משטרת אוקלנד שינתה את מבנה ההכשרות כדי לשפר את חוסר האמון של הקהילה. הצעד הראשון היה הקמת מחלקת "הפסקת האש" שבה עקבו קציני משטרה אחרי אירועי ירי, על בסיס יומי, והוציאו דוחות מסכמים כל יום. מבנה יחידות החקירה במשטרה שונה על פי הממצאים והותאם למציאות שהלכה והתבררה מתוך המידע המצטבר. המחלקה נדרשה לקיים "צדק תהליכי" (procedural justice) שמחייב את רשויות האכיפה לנהוג בתושבים בכבוד. המחלקה גם שיתפה פעולה עם אנשי דת ועם מנהיגים קהילתיים שערכו השתלמות בתולדות השיטור בעיר, בהקשר של גזע. מרצים בהשתלמות התייחסו למשפחתם הם ולהתנסויות אישיות ודיברו על תולדות המשפחות שלהם כדוגמאות לסיפור הזה.
- ניהול מבוסס-שותפות: נבנו ערוצי תקשורת בין העירייה, המשטרה, שירותי הרווחה וארגונים קהילתיים שממשיכים להפעיל אותם לבקרה על התפתחויות ושינויים בדפוסי האלימות. ממשיכים לקיים ישיבות ודיונים משותפים.
Mike McLively and Brittany Nieto, A Case Study in Hope: Lessons from Oakland's Remarkable Reduction in Gun Violence, April 2019, Giffords Law Center, Faith in Action and Black and Brown Gun Violence Prevention Consortium
דרום אפריקה – קואליציה אזרחית
בתקופת האפרטהייד עוצבו חוקי הנשק כנגד הילידים המוגזעים (בתור "שחורים" ובתור לא-לבנים מסוגים אחרים שנקראו "צבעוניים") וכדרך להשתלט על אדמות. עד שנות ה-1960 התעצם השימוש בנשק, והחקיקה מנעה משחורים לקבל רישיון נשק ומיסדה את החזקת הנשק בידי לבנים כדרך להגן על עצמם מפני הרוב השחור.
Gun Free South Africa מתמקדות בהשלכות של אלימות חמושה על אזרחים, ובעיקר על נשים, ומנהלות קמפיין שמתבסס על סיפורים של אנשים ששרדו אלימות בנשק, או איבדו בני משפחה, שמראים את הפגיעה האנושית והכלכלית של אלימות בנשק.
ב-1998, בעקבות התגברות האלימות והשימוש בנשק בתקופה שלאחר האפרטהייד, נוצרה קואליציה של מעל 400 ארגוני חברה אזרחית, אשר ערכה קמפיינים לצמצום הנשק במדינה, כולל כתיבת מכתבים למחוקקים, הפעלת סדנאות למנהלי בתי ספר וניסיון ליצור שטחים "מפורזים" ללא שימוש בנשק. ב-2004 עבר חוק חדש המגביל את מספר כלי הנשק, הרישיונות לנשק והאפשרויות לנשיאת נשק בידי אנשי בטחון בקהילות, ומגדיר אזורים ללא נשק. ב-2010 נקראו אנשים למסור נשק ללא הפללה, ונאספו כ-32,000 כלי נשק ועשרות אלפי כדורים. בזכות הפעילות המשמעותית שהארגון לקח בה חלק, בשנת 2014 ירד מספר הנשים שנורים בממוצע ביום כמעט בחצי (מ-30 ל-16 ביום). הפעילות הובילה גם לשינוי בתפיסה החברתית על נשק – שהוא מהווה סיכון, ולא ביטחון.
כיום בדרום אפריקה 4% מהאוכלוסייה מחזיקים נשק ברשיון, רובם גברים לבנים. יש 150 אלף שוטרים על אוכלוסייה של 55 מיליון תושבים, וחברות אבטחה פרטיות שהן למעשה חזקות וגדולות יותר מהמשטרה. הן דורשות מהממשלה לאכוף את החוק הקיים, וכן לאסור שימוש באקדחים, שבהם נעשים 93% ממקרי השימוש בנשק. הארגון מצוי בקשר ישיר עם המשטרה בנוגע לתלונות ספציפיות על שימוש לא תקין בנשק, ומתריעות במקרים של חוסר תגובה מספקת.
אדל קירסטין, מייסדת ומנהלת Gun Free South Africa, (התארחה בקבוצת הלמידה "חיים ללא נשק" של האקדח על שולחן המטבח, פברואר 2017)
קריאה נוספת:
- Gun Free South Africa, "Special Firearms Policy Briefing 2018: How many Guns are there in SA?"
- Gun Free South Africa, "Firearms Control Briefing – Halving Crime in SA Needs Effective Gun Control," July 2019
ברזיל – אמהות הפבלות נגד מיליטריזציה
תנועת רשת אמהות ריו דה ז'נרו – ילדים אבודים בעקבות האלימות – נולדה אחרי טבח גדול בשנות ה-1990, וכיום היא תנועה לאומית. היא גם מקושרת לפורום הנוער של ריו, מפבלות שונות, בו דנים בנושאי ביטחון ציבורי, גזע ומגדר.
התנועה אוספת נתונים ועורכת מחקר עצמאי על מיליטריזציה של המאבטחים העירוניים, ועורכת הפגנות וימי זיכרון של הנרצחים בפאבלות בידי כוחות הביטחון. בשלהי שנת 2017 הצליחו לגרום לכך שהמדינה תקדיש שבוע לזכרון נרצחי הפבלה, כולל יום אחד שיוקדש למי שנרצח בידי סוכני המדינה.
בעקבות חיבור בין התנועה לבין תנועת רוכלי הרחוב יצא מכתב משותף שמתנגד לחקיקה שתתיר חימוש של המאבטחים העירוניים. נציגי התנועות ביקרו פיזית בכל משרדי הפוליטיקאים ודברו אתם, ערכו הפגנות כל השבוע לפני בניין הפרלמנט, אספו חתימות נגד החוק וחילקו כרוזים. התנועה ערכה קמפיין רחב לדה-מיליטריזציה של המשטרה ולקריאה להעמיד לדין שוטרים פוגעים ולגרום להם לשלם פיצויים.
ג'יזל מרטינס, פעילה אנטי-מיליטריסטית מפבלה בריו דה ז'נרו (כנס "אי-ביטחון" של פרויקט חמושים בתל אביב, יוני 2017)
Fight for justice: Grieving mothers call for end to gun violence in Brazil • FRANCE 24 English
הודו – רשת שורדות ירי מובילה מאבק פמיניסטי
הודו אחת המדינות החמושות בעולם בנשק קל, מדי יום נהרגים בה 12 אנשים מפגיעתו. בינה לקשמי נפראם, פעילה נגד נשק במניפור צפון מזרח הודו. כותבת וחוקרת חימוש, אנטי מיליטריזם ואלימות מגדרית, ייסדה ארגון של נשים למען שלום ונגד תפוצת נשק – The Manipur Women Gun Survivors Network . הרשת חוקרת את ההשלכות של שימוש בנשק, יוזמת ומפיצה דו”חות ופרסומים לקהלים שונים – לרבות מדריכי זכויות לנשים שנפגעו מנשק קל, מקיימת אירועי התרמה והופעות בתקשורת, משתתפת בסיוע לקורבנות ירי, פועלת למיצוי זכויות נפגעים ונפגעות מול הממשלה והרשויות, מציעה מוצרים של נשים למכירה באתר, ועובדת בשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות, הצלב האדום וארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. הרשת חברה ביוזמה הנשית של צפון-מזרח הודו לשלום, ופעילה ומסייעת גם בנושאים נוספים (למשל שיקום ובניית בתים ומרכזי חירום אחרי אסונות טבע וחינוך פמיניסטי והיסטורי).
שיר בן-אור (קבוצת הלמידה "חיים ללא נשק" של האקדח על שולחן המטבח, יולי 2017)
אוסטרליה – חקיקה אחידה ותוכנית קנייה-חזרה
בתחילת שנות ה-1990 אירעו 40% ממקרי הרצח באוסטרליה בתוך בתים והיו קשורים באלימות בתוך המשפחה ונגד נשים. כלי ירייה מילאו תפקיד בולט בהם. מקרה רצח המוני בירי שאירע באותה תקופה קיבל כיסוי תקשורתי נרחב והאיר את הסיכון שבאחזקת כלי ירייה בבית, ואת חוסר האחידות בין חוקי הנשק של מדינות אוסטרליה השונות. רבקה פיטרס, שלמדה משפטים, עבדה כעיתונאית ועזרה בהתנדבות לארגוני נשים בקישור לתקשורת – הובילה באותה תקופה קמפיין להאחדת החוקים בכל מדינות אוסטרליה ולרגולציה חזקה לרישוי נשק. הקמפיין דרש בדיקות רקע מעמיקות של מבקש הרישיון, רישום של כל כלי ירייה, תנאי אחסון מחמירים ואפשרות לביטול רישיון וללקיחת כלי הירייה. במסגרת הקמפיין ניתנו הרצאות לעיתונאים, בתי ספר לרפואה, איגודים מקצועיים וארגוני נשים, ובמקביל ניהלו עבודת שכנוע אישית וציבורית והציעו תיקונים לחוק. בעקבות התפתחות פוליטית של איזון בין שתי מפלגות גדולות, הסכימו שתיהן לשינוי חוקי הנשק. רבקה ושותפיה כתבו טיוטת חוק.
בשנת 1996 היה עוד רצח המוני. הצעת החוק הונחה על שולחן בית המחוקקים והתקבלה במהירות. מאז ניכרת באוסטרליה ירידה גדולה באלימות בכלי ירייה ומקרי המוות מירי ירדו בחצי. עבודת המחקר והסנגור של פיטרס סייעה בהנעת שינויים מרחיקי לכת, כולל תזוזה לכיוון חוקי נשק אחידים בכל שמונה המדינות של אוסטרליה, איסור על רישוי רובים חצי-אוטומטיים ורובים לירי תחמושת מרובת קליעים וכן תהליך של "קנייה-חזרה" שנפרס על פני שנה והוציא משימוש כמעט 700,000 כלי ירייה. השנה (2017) הוכרה פיטרס כקצינת המסדר האוסטרלי, בזכות שרות בולט לקהילה בסנגור למען החמרת הבקרה על נשק ובשל היותה מנהיגה כלל-עולמית בצמצום התפוצה והשימוש לרעה בכלי ירייה.
רבקה פיטרס, ראש הקואליציה הלאומית לפיקוח על נשק קל באוסטרליה (התארחה במפגש של קבוצת הלמידה "חיים ללא נשק" של האקדח על שולחן המטבח, 11.9.17)
- Buchanan, Kelly "Firearms-Control Legislation and Policy: Australia", February 2013
מיאנמר – כניסה של נשים לשיחות שלום
במיאנמר אין תנועה מקומית אזרחית נגד חימוש ונשק, בשיחות השלום אין נשים בכלל, ובקבוצות חמושות יש נשים אחדות, אם בכלל. בכל זאת – בעקבות עשורים ארוכים של דיקטטורה, וקיום מדינה אוטוריטרית צבאית גם בעת נשיאת דבריה אלה, גם אם טכנית היא דמוקרטית. המרחב הציבורי נמצא תחת פיקוח הדוק ויש מעט פשע. מיאנמר היא אחת המדינות הבודדות בעולם שאין בהן חוקים נגד אלימות כלפי נשים. החוק מאפשר אונס בתוך הנישואין ונישואי קטינות, אוסר על נשים מוסלמיות ללדת הרבה ילדים ומונע פוליגמיה. מחקרים מצביעים על רמות גבוהות מאוד של אלימות כלפי נשים במדינה.
קייט ביוקנן חיה במיאנמר ומשמשת כיועצת לתהליך שלום והכלה רגישת מגדר בשיחות השלום של הממשלה. ב-13 השנים האחרונות עובדת במדינות שונות ומנסה להשפיע על שיחות שלום למחויבות לבטחונן של נשים ולשינוי חוקי נשק. הפעילות הזו פותחת פתח לנשים להיות יותר מעורבות בסוגיות של ביטחון וברפורמה של כוחות ביטחון. היא מעורבת בפעילויות של ארגוני נשים במיאנמר, שמנסים לאתגר גברים ולהיכלל בתהליך השלום. בשנים האחרונות עובדת קייט בארגון השלום הלאומי הגדול במדינה, לרבות עבודה עם חברי קבוצות מורדים חמושות שעורכות משא ומתן להפסקת אש.
ביוקנן הקימה ועמדה בראש פרוייקט שורדות אלימות נשק קל, לאיסוף מידע על קורבנות ושורדות נשק קל ולמניעת הקרבן הבא. הפרויקט שואף לשנות את השיח לגבי אלימות, לכלול נשים שקולן לא נשמע, ולספר חוויות של חיים תחת איומים בנשק. במסגרת הפרויקט פורסם ספר שמציג, בין היתר, חוויות של שורדות ממדינות שונות. ב-2014 פרסמה ביוקנן את הספרGun Violence, Disability, and Recovery, שמתמקד בהישרדות, בהחלמה ובמינוף השינוי שא.נשים עוברות לאחר פגיעה ואלימות על ידי נשק קל, האופן שבו קהילות נתרמות ומשתנות אל מול האלימות, וקידום יוזמות שלום מתוך הקהילות עצמן תוך שיתוף פעולה עם ארגונים פרטיים ועמותות מול ממשלות וארגונים בינלאומיים.
מקור: קייט ביוקנן (התארחה בקבוצת הלמידה "חיים ללא נשק" של האקדח על שולחן המטבח, נובמבר, 2017)
