בישראל מתרחש לאחרונה תהליך של חימוש אזרחי מואץ ורחב. המדינה עצמה היא זו שמובילה אותו – דרך חקיקה, תקנות, רישוי מקל, הפצת נשק לכיתות כוננות, והסמכה של גופים אזרחיים ופרטיים להחזיק נשק. מה שמוצג כ"ביטחון" יומיומי, בפועל יוצר סכנות, ומחזק אצל רבים תחושות של פחד ואיום.
האם החימוש הוא ביטחון?
המדינה מציעה נשק כפתרון לתושבים יהודים שחוששים לחיים ולמשפחות שלהם. נשק אולי נותן אשליה של ביטחון אישי, אבל מה רמת האלימות ברחוב? עד כמה בטוח לילדים ללכת לבית ספר או לחיות בבית שמוחזק בו נשק? האם ויכוח שכנים נגמר בצעקות או ביריות? ולמי אפשר לפנות? כשהמדינה שמה את הביטחון בידיים של אזרחים, היא גם מסירה את האחריות מעצמה. במקום שירותי סיוע וחירום ואכיפת חוק הוגנת אנחנו מקבלות עוד אלימות וחוסר ביטחון שרק הולך ומעמיק. תרבות הנשק משאירה את החברה היהודית בקיום בתוך איום תמידי, וכמיהה לביטחון שאף פעם לא יגיע.
מירוץ החימוש
מאז כהונתו של גלעד ארדן כשר לביטחון הפנים ב-2015, ישראל נמצאת בתהליך מתמשך של חימוש אזרחי. בעשור הזה נערמות עוד ועוד הקלות בקבלת רישיון נשק , ומאז ה-7 באוקטובר 2023 – מירוץ החימוש האזרחי הואץ בהיקף חסר תקדים. מהר מאוד כלי נשק ואקדחים נכנסו למרחבים ציבוריים שבהם לא היו בעבר – כיתות לימוד, גני משחקים, משרד או בבית.
גרף – בקשות ואישורי בקשות לרישוי כלי ירייה פרטיים
נשק פרטי ורישיונות נשק
האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים בוחן ומאשר בקשות לשלושה סוגים עיקריים של רישיונות לנשיאת נשק קל: רישיון פרטי, שמונפק לאדם פרטי שמבקש לקנות כלי ירייה ולהחזיק בו בביתו. רישיון מיוחד, שמונפק לאדם שאחראי על נושאי נשק נוספים ועל נשקם (כעובד בכיר בחברת אבטחה, כרכז ביטחון יישובי, או כאחראי ביטחון במפעל) הרשאה מוגבלת לנשיאת נשק בתפקיד, המונפקת לאדם הכפוף לבעל רישיון מיוחד ושנושא נשק במסגרת עבודתו או בהתאם למקום מגוריו.
כיתות כוננות
כיתות הכוננות הן אחד הפרויקטים הגדולים ביותר של בתהליך ההתחמשות האזרחית בישראל. אזרחים חמושים מקבלים לגיטימציה להסתובב ברחוב כאילו הם כוחות ביטחון, בלי הכשרה מלאה ובלי פיקוח ממשי. המדינה מחלקת נשק יחד עם תחושת שליחות ותפקיד "להגן על הקהילה", ובכך מעבירה לאזרחים את האחריות על ביטחונם הם, ומשתמשת בהם כקבלני משנה לאלימות ממסדית.
מה זה כיתות כוננות?
כיתת כוננות היא קבוצה של אזרחים שפועלים תחת הצבא או המשטרה, מקבלים לידיהם רובים צבאיים וציוד מיגון, ומוגדרים כמי שאמורים "להגיב לאיומים ביטחוניים". בפועל אלו אנשים עם הכשרה מינימלית, שלוקחים נשק הביתה ומסתובבים חמושים במרחב האזרחי.
ב-2022 התחיל פיילוט של “כיתות כוננות קהילתיות” בחסות המשטרה, ועד פרוץ המלחמה, היו רק ארבע כיתות כוננות כאלה. אחרי ה־7 באוקטובר מינתה המדינה "פרויקטור לחימוש האזרחי", שתפקידו לגייס אלפי מתנדבים, והמשטרה הקימה מאות כיתות כוננות קהילתיות ביישובים וגם בערים. חלק מהכיתות מנוהלות רשמית על ידי המשטרה, מג״ב, אחרות על ידי פיקוד העורף. הדבר יוצר מצב של כפילויות, חוסר פיקוח ובלבול בסמכויות.
הכשרה
אנשים שנרשמים לכיתות כוננות מקבלים נשק צבאי אחרי יומיים של הדרכה שטחית, או לפעמים אפילו פחות, ובניגוד מוחלט לנהלי הרישוי האזרחיים (שגם הם חלשים מאוד). המסגרת והקריטריונים התרופפו מאוד מהר מאז אוקטובר 2023: הדרישה השתנתה לשירות צבאי לא קרבי (רובאי 03 במקום 07), ובהמשך פתחו את הדלת גם למי שנפסלו בעבר מהצבא בגלל מצב רפואי או אפילו רקע פלילי.
פרויקט התחמשות בגדה המערבית:ראשי מועצות יו"ש, בתמיכת איתמר בן גביר, פועלים לחימוש המתנחלים, יותר מכל אוכלוסיה אחרת. כיתות הכוננות והחלוקה הנרחבת של כלי הירייה טשטשו את הקו בין אנשים פרטיים לחיילים בגדה, ומתנחלים משתמשים בנשק בביצוע טיהור אתני קטלני וחסר תקדים. הנשק הפרטי משודרג באופן ססיטמטי מאקדחים לתת-מקלע, באמצעות ערכות "רוני" (פיתוח ישראלי) המולבשות על אקדחים ומסיבות אותם לנשק אוטומטי (לתתי-מקלע או רובי "קרבין"). בחודש אוקטובר 2023 בלבד, מועצת השומרון מימנה רכישת מאות ערכות כאלה שהפכו נשק קצר לנשק קטלני בהרבה.
היעדר פיקוח וחסרים מערכתיים
גם עבור כיתות כוננות וגם עבור רישיונות פרטיים – המדינה מחלקת היתרים אבל כמעט לא עוקבת אחר הנשק שהיא מחלקת. לאחר שהרישיון אושר – אין מעקב אחר שימוש בפועל או בדיקות תקופתיות (נפשיות, בריאותיות או אחרות). מבקר המדינה התריע כי האגף לרישוי כלי ירייה איננו ערוך לפקח על עשרות אלפי בעלי רישיונות חדשים: ונכון ל-2025, אין מנגנון מעקב מסודר על אופן אחסון האקדחים, ואין נתונים על מספר התאונות וההתאבדויות הקשורות לרישיונות שהונפקו מאז המלחמה.
כיתות הכוננות אמורות להיות מתואמות גם עם הרשויות המקומיות, אבל חלק מהרשויות הביעו חשש ליצירה של מיליציות חמושות שייצאו משליטה. למרות "החשש" והאזהרה של מבקר המדינה לא נעשים צעדים בפועל כדי לעצור או לפקח על כיתות הכוננות. ככה, המדינה ממשיכה בפרויקט ההתחמשות ומוודאת שהיא לא תצטרך לשאת בנזק – כי אזרחים חמושים ש"לוקחים את החוק לידיים" יהיו אלה שיצאו משליטה, ולא המדינה שחילקה להם נשק בלי איזונים ובלמים. אין מי שמפקח וגם אין למי להתלונן.
חברות אבטחה ונשק ארגוני
- נכון לאוגוסט 2024 – 69,431 נושאי נשק ברישוי ארגוני (מאבטחים, חברות אבטחה וכד'). עלייה של כ־28% בתוך שנתיים בלבד.
בעלי רישיון ארגוני פועלים כמעט ללא פיקוח חיצוני. האחריות מוטלת על 'בעל רישיון מיוחד' בתוך הארגון האזרחי החמוש – לרוב קצין ביטחון. לכן, דרך המנגנון הזה, מופצים לידיים אזרחיות עשרות אלפי כלי ירייה, ללא שקיפות או בקרה ציבורית.
סחר בנשק ונשק בלתי מורשה
רוב כיתות הכוננות מצוידות כיום בנשקים שקיבלו דרך המשטרה ומשרד הביטחון, וחלק ניכר מהם אינם מאוחסנים בנשקיות אלא נשארים בבתי המתנדבים. הדבר מוביל למקרי אובדן, גניבה ושימוש "לא מורשה" – כולל על ידי בני משפחה וילדים. מאז תחילת המלחמה תועדו עשרות מקרים של גניבות כלי ירייה מהצבא ומתוך כיתות כוננות. רובי סער ואקדחים מצאו דרכם במהירות לשוק השחור. בפועל, הקו בין נשק "חוקי" ו"בלתי חוקי" הוא כמעט ואינו קיים. מתצפיות שערכנו, קבוצות טלגרם מציעות גם שירותים של זיוף רישיונות, ביטול שלילות, ואף רכישת כלי ירייה עם רישום 'חוקי' (כביכול) במשרד לביטחון לאומי.
הפקרה, רצח נשים והתאבדויות
מדיניות ההתחמשות מסוכנת במיוחד לאוכלוסיות פגיעות בתוך החברה – נשים בזוגיות אלימה, נער פליט שנדחק לעולם עברייני, עובדת מין, גבר פוסט־טראומטי עם מחשבות אובדניות. גם בשגרה, המדינה מפקירה אותם ולא מספקת הגנה או סיוע מספקים, אז על אחת כמה וכמה, מרחב רווי בנשק חושף אותן לאלימות ולסכנת חיים.
לקריאה נוספת על הקשר בין ההתחמשות, רצח נשים והתאבדות– פמיניזם מגדר ונשק >>
המדינה מחלקת רישיונות נשק ומעודדת הקמת כיתות כוננות בעיקר במקומות שבהם יהודים ופלסטינים חיים בסמיכות – לוד, רמלה, יפו, חיפה – וכן בהתנחלויות בגדה. זו לא "הגנה עצמית" אלא שלוחה של אלימות ממסדית: במקום שהמדינה תגן על כל מי שחי כאן, היא מחמשת חלק מהאזרחים, מגבירה תחושות של חשדנות ופחד לצד תודעת שליחות בתהליך שעלול להוביל להרג ודיכוי של אזרחיה הפלסטינים. אשה פלסטינית בלוד שיודעת שהשכן שלה קיבל נשק מהמדינה מודעת למטרה שהצמידו לה לגב. מתנחל חמוש ממאחז בקרבת כפר פלסטיני בגדה המערבית , יודע שיש לו גיבוי מלא של הצבאכשלמשפחה הפלסטינית מולו אין לאן לפנות כשהוא יורה.
