בשנים האחרונות חלה עלייה חסרת תקדים ברצח ובאלימות חמושה בחברה הפלסטינית בישראל. זו תוצאה ישירה של הצטברות נשק, מדיניות ממשלתית של חימוש יהודים, וזליגה מתמשכת של נשק מורשה ולא־מורשה ליישובים הפלסטיניים. רשויות ומנגנוני האכיפה לא פועלים למניעת האלימות, ואף תורמים לה.

בשנים 2014 עד 2016 החשודים ב-95% מעבירות הירי באזור מגורים במדינה היו מקרב החברה הפלסטינית

• 2023: 244 פלסטינים נרצחו, מתוכם 212 בירי (91% מקורבנות ירי בישראל).
• 2025:  נכון ל-1 בספטמבר, על פי המעקב של ארגון יוזמות אברהם, 170 פלסטינים קיפחו את חייהם מתחילת השנה בנסיבות הקשורות לפשיעה ואלימות, מתוכם 17 נשים, 168 אזרחים ושני תושבים, כולל 3 קטינים. מהם: 145 (85%) נורו למוות, 9 מהם בידי שוטרים. מדובר בעלייה של 10% לעומת התקופה המקבילה בשנת 2024, שבה נרצחו 154 קורבנות.

היקף הנשק

מאגר הנשק בחברה הפלסטינית בישראל הוא עצום. הערכות שונות נעות בין עשרות אלפים ועד כ־400,000 כלי ירייה בלתי־מורשים. הנתונים על היקף הנשק מלמדים על בעיה מערכתית ולא על מקרים בודדים.

מאיפה מגיע הנשק לחברה הפלסטינית? 

מרבית כלי הירייה המסתובבים ברחובות הפלסטיניים במדינה מקורם במוסדות המדינה עצמה:

• נשק צבאי – גניבות מאזורי אימונים, ממחסנים ומסחר בנשק בשוק השחור בידי חיילים. בשנת 2020, דווח על גניבה של מעל 100 אלף פריטי תחמושת ו־103 כלי ירייה ממחסני הצבא הישראלי.
• חברות אבטחה – בחברה הפלסטינית בישראל וגם מעבר לה, חברות רבות נמצאות בבעלות ארגוני פשיעה, מצטיידות  בנשק "ברישיון" ואף מספקות שירותים לגופים עירוניים וממשלתיים ציבוריים. כלומר, חלק נכבד מהשוק ה"בלתי מורשה" פועל בעצם ברישיון חוקי, כשהממשלה מזינה אותו ואפילו תלויה בו.
• אזרחים יהודים – נשק "חוקי" ברישיון שחולק בהמוניו מאז 2018, ועוד יותר מאז אוקטובר 2023, זולג באלפי מקרים לידיים פליליות.

חימוש של החברה היהודית – סכנה לחברה הפלסטינית

הנשק שמדינת ישראל מחלקת לאזרחים יהודים מסכן את חיי הפלסטינים בכמה רמות. נשק מאיים ישירות על פלסטינים, הורג אותם בתוך החברה שלהם, ומציג את הפשיעה הזו כהוכחה להיותם "איום":

• איום ישיר: רישיונות נשק מחולקים לאזרחים יהודים בכל רחבי המדינה ובמיוחד באזורים של מפגש יומיומי עם פלסטינים – ערים מעורבות, התנחלויות ובמאחזים, שהיהודים שגרים בהם עוברים באופן חופשי מתוך הגדה המערבית למקומות אחרים ולהיפך. הזהות והקריטריונים מבהירים שהמטרה של החזקת נשק היא לא "ביטחון ציבורי" – אלא ביטחון של יהודים מפני פלסטינים. על יסוד התפיסה הזאת, זה לגיטימי לירות בפלסטינים, גם אם הם לא עשו דבר. לכן, כל כלי ירייה ברחוב, בעבודה או בלימודים – הוא נשק שמכוון אלי אזרחי המדינה הפלסטינים.
• הנשק זולג לרחובות הפלסטיניים: ככל שמתרחב מאגר הנשק "החוקי", יותר כלי ירייה מגיעים ליישובים הפלסטיניים, ומובילים לעלייה בפשיעה ובשיעורי הרצח. במקביל, המדינה לא חוקרת ברצינות, לא אוכפת, ולא אוספת כלי נשק. להיפך, יש עדויות ל"מחזור" כלי ירייה שנתפסו על ידי המשטרה וחזרו לעולם הפשע.
• התנערות מאחריות והאשמה: למרות ההפקרה והנשק שמגיע מצה״ל ומתהליך ההתחמשות של יהודים, הממשלה מציגה את מקרי הרצח כבעיה של "פשיעה בחברה הערבית". ככה, היא מתנערת מאחריות ומפילה את האשמה על החברה הפלסטינית עצמה. 
• עוד חימוש: לאחר שהם בעצמם תורמים לאלימות ופשיעה בחברה פלסטינית, הממשלה מציגה את החימוש כ"תגובה ביטחונית" – ל"טרור, להתפרעויות, ולפשיעה בחברה הערבית": צעיר פלסטיני שהכפר שלו נשלט בפועל בידי כנופיות חמושות, נורה למוות; אם המשפחה תתקשר למשטרה, היא תגביר את האיום עליה, והיא גם יודעת שהסיכוי לחקירה רצינית כמעט אפסי. במקום צדק או הגנה, בתקשורת מציגים את המוות שלו כ"עוד הוכחה לאלימות הערבית", המוות שלו הופך לכלי בידי המדינה להצדיק עוד חימוש של יהודים. 

לקריאה נוספת על נשק בישראל והתחמשות של החברה היהודית>>

נשק ורצח נשים בחברה הפלסטינית

• 2024: 12 נשים פלסטיניות נרצחו בירי – שליש מכלל הנשים הנרצחות בשנה זו.

כמעט כל הנשים שנרצחו בירי בשנים 2023–2024 היו פלסטיניות. זה לא “עניין תרבותי” אלא תוצאה ישירה של מדיניות: המדינה מציפה את היישובים הפלסטיניים בנשק, כביכול בהעלמת עין, אך אינה מספקת הגנה או אכיפה. כשהנשק הזה נכנס לבתים, אלימות במשפחה הופכת לרצח. במקום לקחת אחריות, הרשויות מציגות את התופעה כבעיה של “החברה הערבית האלימה”. בפועל, האלימות הזו היא גם מגדרית אבל גם ממסדית: הממסד לא מספק הגנה מפני אלימות מגדרית בגלל הטענה ש“ככה אצלם”, בזמן שהוא מציף את הבתים בכלי ירייה בלי פיקוח. ככה, המשטר מסכן את החיים של נשים פלסטיניות. 

מול ההפקרה הזו, נשים פלסטיניות הן הראשונות שפועלות – עורכות דין, פעילות פמיניסטיות וארגוני שטח דורשים לפרק את מנגנוני החימוש והאלימות. ארגונים כמו אל-טופולה ו־נשים נגד אלימות מובילים יוזמות שמאירות את הקשר הישיר בין מדיניות החימוש לבין רצח נשים: הן אוספות עדויות מקהילות, מלוות משפחות שכולות, מקיימות סדנאות בכפרים ובהשתתפות חשיפה נרחבת, מגישות עתירות לרשויות, ומחברות את הציבור למה שקורה בשטח.

תרשים מספר הנשים שנרצחו בישראל בנשק חם, לפי לאום (יודעת)