כשהייתי בתיכון (אולי בת 16-17) היה לנו מורה למתמטיקה שהיה מסתובב עם רובה בחגורה, נשקו הפרטי. לוחש שהוא מתנחל, אבל אני לא כל כך הבנתי את המשמעות של המילה אז. אני חושבת שזה הסביר לי שזה ״להגנה עצמית״ כי הוא ״גר באזור מסוכן״ ולכן זה הגיוני. הוא היה נחשב בין התלמידים (הבנים) כמורה נחמד, ואני קיבלתי את הנחת היסוד הזאת, למרות שאני תפסתי אותו כנרגן ולא מאוד נעים. מעולם לא קרה משהו מיוחד עם הרובה, הוא פשוט היה מאוד נוכח. ברמה שהייתי מזהה את אותו מורה במסדרון מאחורה כי הייתי מחפשת את הרובה על החגורה. זכור לי גם שפעם או פעמיים לקחתי עם אותו מורה טרמפ הביתה. זה היה מעשה נחמד מצידו, אבל בהסתכלות אחורה הייתי ילדה עם גבר זר חמוש באוטו.
נוכחות הנשק בבית ספר, לכן בעצם כל הזמן המורה החמוש היה מוקף ילדים ושאר צוות בית הספר.
היו קצת שיחות על זה בין תלמידים ברוח של בני נוער שבין חושבים שזה מגניב לבין צוחקים על זה ש״אם תפריע בשיעור המורה ירה בך״. מעולם לא היו איתנו שיחות עם אחד המבוגרים. בעיקר לא היתה לזה התייחסות בכלל.
אין ספק ששמתי לב לרובה ושמשהו בזה הפריע לי, אבל לא היו לי שום כלים להבין מה מפריע לי ולהתייחס לזה. אני חושבת ששכנעתי את עצמי שזה בסדר ובטוח כי הוא מורה, ו״מורים הם לא אלימים כלפי ילדים״, ואם יקרה משהו (כי פמפמו לנו את הנושא ה״בטחוני״) הוא יכול ״להגן עלינו״. בדיעבד מחשבה מסוכנת, כי הרי אם ״קורה משהו״ הוא לא חלק מהצוות הבטחוני ולא תודרך או אומן בשום צורה. לפי כך ממש עדיף שלא ישלוף את הרובה בשום נסיבות.
היום ברור לי שכל הסיטואציה הייתה מאוד מסוכנת. בכל רגע נתון המורה, או מישהו שעומד לידו, יכל לשלוף את האקדח וזאת סביב שרובה ילדים. זאת גם סיטואציה אבסורדית מבחינה פדגוגית שרק המערכת החינוך הישראלית יכולה להרשות.
