לחיות לצד נשק אבטחה בבית

בתקופת האוניברסיטה שלי (סביבות 2002) גרתי עם חברה באותו בניין, ברחוב רוחמה על גבול יפו-תל אביב. לכל אחת מאיתנו היתה דירת חדר פצפונת משלה. גרנו אחת מול השניה ורוב הזמן אפילו לא טרחנו לנעול דלתות כדי שיהיה לנו מעבר נוח אחת אל השניה, אפילו שעוד אנשים גרו בבניין. אותה חברה עבדה בחברת אבטחה והיתה מביאה את הנשק האישי שלה איתה לדירה. היא היתה מאוד אחראית, היתה מוודאה שהנשק נעול ומכניסה לכספת קטנה. עם זאת הבניין היה פרוץ למדי, וישב באמצע שכונה שנשמעו בה יריות באופן קבוע. הכספת הייתה קטנה ואין שום בעיה להרים אותה לבית המלאכה הקרוב ולפרוץ אותה. לדיירי הבית גם לא היה קשה להגיע לכספת אם ממש היו רוצים בכך. מחשבה שעלתה לי כל פעם שהזוג בסוף המסדרון היה רב, והגבר היה צורח וזורק דברים.

ברמת החוויה האישית, אני סמכתי על חברה שלי שהיא לא מסוכנת בשום צורה, אבל קשה לי לומר שהרגיש לי נורמלי או בטוח כל פעם שהיא הוציאה מחסנית כל פעם לפני שהיא נעלה את הנשק, בזמן שאנחנו מפטפטות על ענייני היום שלנו כשהיא חזרה מהעבודה. בנוסף היה לה בן זוג אלים, שמזל שלא ידע בכלל על הנשק.

אנשים בסביבה כנראה לא ידעו על קיומו של הנשק.

יש משהו מפחיד בעצם הנוכחות של הנשק, אפילו שמבחינתי הוא היה ״בידיים טובות״. עלה על דעתי גם שטעות יכולה להגמר באסון.

אני חושבת שאז ניסיתי לנרמל את נוכחות הנשק ולא לחשוב על זה יותר מדי. הרציונל היה ש״הייתי בצבא, זה לא שאני לא רגילה.״ או לפחות ככה הייתי אומרת לעצמי. אני חושבת שניסיתי להרגיל את עצמי לזה כי זה לא מצב שאני הולכת לשכנע את החברה שלי, עם הרקע והקשיים הכלכליים, להתפטר.

שתפו

Facebook
Email
WhatsApp
Telegram

אנחנו זקוקות לתרומתך!

באמצעות פייפאל או כרטיס אשראי:

*לאחר לחיצה על הכפתור סמנו את התיבה בטופס לתרומה חודשית

או בהעברה בנקאית:

קורואת.ים יקרות,

חלק גדול מהקישורים כאן שבורים זמנית בעקבות תקלה. אנחנו עובדות על זה, אז אנא, סבלנות.