פעם עבדתי כל הלילה עד שעות הבוקר הקטנות, ושמעתי קול מוזר של אופנוע. הסתכלתי מהחלון וראיתי שני בחורים עם קסדות של אופנוע ויורים אש חיה לכיוון בית קרוב.
הירי היה בשלושה צרורים מנשק אוטומטי.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מתקשר למשטרה, אף פעם על סמכתי על המשטרה, אבל התנהגתי באופן אוטומטי. אמרתי לעצמי ששני אלה יכולים בקלות להרוג ילד הישן בתוך הבית. המענה מהצד השני של הקו היה מפוהק לגמרי. בזמן האמת של האירוע, השוטרת חזרה ושאלה אותי לגבי פרטים. כלומר, אני הייתי מדבר איתה וקולות של ירי ברקע, והיא שואלת אותי מה הכתובת שבה יש אירוע ירי. אמרתי לה שאני רואה ניידת משטרה קרובה (אני גר ברחוב גבוה בחיפה הצופה על כל האזור שמתחתיי כמעט, ובאמת הייתה ניידת משטרה במרחק שני בלוקים ממקום הירי.)
אמרתי לשוטרת איתה דיברתי שיש ניידת בשדרות בן גוריון, לא הרחק ממקום האירוע, וכי אני רואה אותה בעיניי. אבל המענה כמובן נשאר מפוהק, ברמיזה של "אל תלמד אותי איך לבצע את עבודתי". הרגשתי שהאגו של השוטר/ת הוא גדול הרבה יותר מהאגו של כל זכר בעולם (אני זכר, אבל אף פעם לא הרגשתי שבנאדם יכול להיות כל כך בירוקרטי ומפוהק וחצוף בזמן שיש ירי.)
עם סיום השיחה, מסרתי לשוטרת מה הכיוון אליו ברח האופנוע, ועוד פעם: האופנוע נמלט לרחוב ישר, ובכיוון הנגדי הייתה ניידת משטרה שהתקדמה לכיוונו. הניידת הזו הייתה אמורה להיות הניידת שזומנה למקום האירוע. חשבתי לעצמי אם אני צריך להתקשר שנית ולדווח.
אבל, הכי מצחיק שהניידת עברה ליד הבית שבוצע הירי לכיוונו בלי שתעצור לידו, כי כנראה היא עברה שם במקרה. המשטרה הגיעה בטובה למקום כעבור רבע שעה.
אני בטוח שמי שירה את שלושת הצרורים ידע בדיוק עם איזה סוג של משטרה הוא מתעסק, והרגיש בנוחות יתר בעיסוקו.
