אני נשואה לאיש צבא, טייס בחיל האוויר. לקראת סיום קורס הטיס או קצת אחרי שהוא סיים הוא אמר שהציעו להם לחתום על אקדח ולצאת עם אקדח הביתה. הייתי בהלם שהעלו להם את האפשרות הזו בכלל.
מדי אמרתי שמבחינתי זו לא אפשרות שהוא יצא עם אקדח הביתה, ושאלתי כמה מחבריו החליטו לחתום על אקדח ולצאת איתו הביתה, הוא ענה שמות רבים. התרעמתי על כך שהם לא כשירים לשאת אקדח ויכולים לעשות יותר נזק מתועלת, הוא הסכים בעניין המיומנות וכששאלתי על ההכשרה שניתנה להם תשובתו היתה "ירינו עם אקדח במטווח".
חוסר האחריות מנתינת אקדח למישהו שאינו מיומן בנשיאת והדהימה אותי אז. כמה התנשאות, לחשוב שמכיוון שהם אנשי צבא הם ידעו "לתפעל אירוע חבלני" מבלי שיש בידיהם את המיומנות הנדרשת.
בפרספקטיבה של כמה שנים שעברו מאז, אני נדהמת גם מהקלות בה הוכנסו מספר לא מועט של אקדחים למרחב האזרחי ולמרחבים הפרטיים והביתיים .הנחמה המועטת שיש לי מהסיפור היא שלאחר מספר חודשים מרבית מחבריו של הזוג שלי החליטו להחזיר את הנשק, כי ההשגחה עליו בבית לפי הכללים היתה להם מסורבלת מדי.
