אני גרה בדרום תל אביב, בשכונת שפירא. אחד משכניי הישירים הוא גבר מבוגר, כנראה בסביבות גיל 80. הוא חי לבדו, והפעמים היחידות שאני רואה אותו הן בדרך כלל בזמן אזעקות רקטות במלחמה, כשהוא יורד לאט במדרגות הארוכות של הבניין. הוא הולך עם מקל ומתקדם לאט מאוד, ולעיתים קרובות זקוק לעזרה רק כדי להגיע למקלט.
מה שמכה בי בכל פעם הוא שהוא תמיד נושא אקדח בנרתיק עור על חגורתו. זה גורם לי אי־נוחות—לראות מישהו כל כך שברירי, שמתקשה אפילו לרדת במדרגות, עדיין מסתובב עם נשק חם. זה גורם לי לחשוב עד כמה נשקים הפכו לנורמליים בחיי היומיום כאן, גם בסיטואציות שבהן הם נראים מיותרים או אפילו מסוכנים.
אמנם זה לא השפיע ישירות על הסביבה המיידית, אבל זה גורם לי תחושת אי־נוחות, וזה נראה לי לא בטוח שהוא נושא אקדח.
במבט לאחור, אני חושבת שמה שמפריע לי ביותר אינו רק הוא כאדם, אלא מה שהאקדח שלו מייצג. הוא משקף עד כמה כלי ירייה משולבים עמוק בחיי היומיום כאן— אפילו אצל אנשים שאולי אינם מסוגלים להשתמש בהם באחריות.
