דרום תל אביב.
במהלך 12 ימי ההפגזות בין ישראל לאיראן מצאנו מקלט בממ״ד של השכנים, משום שבדירתנו לא היה חדר מוגן ולא היה מקלט ציבורי בקרבת מקום. הממ״ד שלהם היה למעשה חדר השינה של ילדם בן השלוש.
השכנים גילו אדיבות נדירה ונתנו לנו מפתח, כדי שנוכל להיכנס בכל שעה—גם באמצע הלילה—גם בזמן שכל המשפחה: הבעל, אשתו ושני ילדיהם, כבר ישנו בזמן שהאזעקות והפיצוצים נשמעו בחוץ. לא פעם נכנסנו ומצאנו אותם ישנים כולם באותו חדר קטן.
אבל לא יכולתי להתעלם מכך שהבעל נשא עליו אקדח פרטי בחגורה על מותניו כל הזמן. ככל שחלפו הימים, התגנבה ללבּי חרדה: מה אם ייבהל לפתע, בין שינה לערות, כשניכנס אל חדרו, ויגיב בירייה אינסטינקטיבית? בכל פעם שפתחנו את הדלת והערנו אותו, הפחד הזה היה נוכח בי.
שום דבר לא קרה, כמובן. ובכל זאת אני תוהה—האם פחדי היה מוצדק, או שמא מי שמחזיק בנשק ועבר הכשרה מתאימה לעולם לא יפעל כך?
