לפני כמה שנים במהלך יום ניקיון ושיפוצים במשרד של העמותה שניהלתי, נכנסו לנקות מחסן שהיה עמוס בדברים ושמעולם לא ידענו מה יש בו. כשפינינו את המחסן ראינו שיש חלון מהבית הסמוך אל תוך המחסן שלנו. על הסורגים של המחסן היתה תלויה שקית בד (מהצד שלנו). ניגשתי להוריד את השקית ואז הרגשתי שיש בה משהו מאוד כבד. פתחתי בזהירות וראיתי שם אקדח. עד אותו רגע מעולם לפני כן לא ראיתי מקרוב אקדח אמיתי.
נבהלתי מאוד. קראתי לשותפה שלי בניהול, הראיתי לה וחשבנו ביחד מה לעשות. היה ברור לנו שהאקדח שייך לשכן או למישהו מהמשפחה שלו ושהם החביאו אותו במיקום הזה בכוונה כדי שלא יתגלה או לא ישוייך אליהם אם יתגלה. התלבטנו אם להתקשר למשטרה. לא רצינו בעיות עם השכנים שבאחת הבנו שהם בעולם הפשע. אבל לא רצינו לשאת באחריות של להתעלם מזה ולהשאיר את האקדח שם.
שאר חברי הצוות התחילו להבין שמשהו חשוד קורה במחסן וגם זה היה קשה – כי בדמיון שלי, כמה שפחות אנשים ידעו ככה יותר טוב בשבילם.
בסוף כן הזמנו משטרה וביקשנו שיבואו בשקט ובמסווה אבל הם באו בכוחות גדולים בכמה ניידות, מה שבעצם הגביר את החרדה שלנו. השוטר שצעק "מי הזמין משטרה" עוד יותר הבהיל אותנו, כי עכשיו כל השכונה יודעת שאנחנו ה"מלשינים", ותהינו מה יקרה כשהשכן יגלה שהאקדח שלו נעלם.
במקביל התחלתי לחשוב על כל האנשים שמסביבי ומי מהם ראה בעבר נשק או אפילו החזיק נשק וירה בו. מכיוון שעבדתי בארגון דו לאומי הבנתי שכל היהודים שעובדים איתי שהיו בצבא חוו משהו שכל כך רחוק ממני ומחווית החיים שלי.
